זוהי סיפור שמעלה בי זיכרונות רחוקים מתקופה של סערה בליבי. הייתי אז בת עשרים ושבע, אישה צעירה בירושלים, שבחלומה השתוקקה לילד. אך רק אחד היה אפשרי עבורי ילד מגבר נשוי, שאהבתי בכל נימי נפשי. אמונותיו העמוקות לא איפשרו לו להתגרש מאשתו ולהישאר איתי, על אף אהבתו. וכך מצאתי את עצמי בהריון, והוא למרות רגשותיו, תמך בי, אך משפחתי, חוץ מאבי, קיבלה אותי ואת התינוקת שלי בחום.
לאבי היה זה חרפה; בעיניו, להביא ילדה לעולם בלי נישואין היה דבר שלא ייעשה. הוא סירב לראות בבת שלי נכדתו, וצערי על כך היה עמוק כל כך, שלא העזתי להביאה לבית הוריי, מחשש שתספוג מבטים קשים ולבבות סגורים.
אמי לא הרפתה ממני. שוב ושוב שוחחה איתי בטלפון וביקשה: “בואי, תבואי הביתה, תני לי לראות את נכדתי.” אך ידעתי שרק היא רוצה אותנו; אחי, לעומת זאת, אהב אותי באמת ותמיד מצא דרך להאיר חיוך בפניה של בתי. כשמלאו לבתי שנתיים, אחי בחר להתחתן, ואותנו הזמין בשמחה לשמוח בשמחתו. בתחילה היססתי מאד; לא רציתי להעיב עליו, פחדתי מתגובתו של אבי. דמיינתי אותו דוחה אותי ואת הילדה.
אך אמא, אחי וכלתו שיתפה פעולה לשכנע אותי לבוא. האירוע נערך באולם גדול בתל אביב, מלא בילדים קטנים. בתי בלטה מביניהם לא בזכות יופיה, כי אם בשל עורה הכהה, ששונה כל כך מהאחרים. כל הערב לא הסרתי ממנה עין, דרוכה לדאגה ולזיכרונות ישנים על הקור שחשנו בבית.
ופתאום הבחנתי במשהו בלתי צפוי: אבי, איש שהכאב עיצב את פניו, אחז בבתי, הניף אותה מעלה וחייך אליה כאילו הייתה האור שבעיניו. הם ישבו בפינה, שוחחו וצחקו, והוא חיבק אותה בחוזקה. עמדתי מרחוק וליבי התרונן מגאווה ומרוך; לא העזתי להפריע, נתתי להם זמן משלהם.
שעות החגיגה חלפו במהירות, וכשהגיע הזמן להיפרד, ניגש אלי אבי, לקח את ידי, חיבק אותי ולחש: “סליחה, בתי. תחזרי הביתה עם נכדתי.” כל המוזמנים לחשו על מה שראו, שמעו על המתח ששרר בביתנו אבל עבורי, באותו רגע זה כבר היה חסר משמעות. מחלתי לו על כאביי, ובתי זכתה סוף סוף לסבאּ.
ואולי, באמת, זהו שורש השמחה האמיתית במשפחה היכולת לחזור, למחול, להתחיל מחדש.
