זאת הייתה חלום מוזר עליי אישה בת עשרים ושבע מירושלים, שחולמת בסתר להביא לעולם ילדה, אבל יכולה הייתה לעשות זאת רק עם גבר נשוי שהתאהבתי בו עד כלות. במציאות המוזרה הזו, הוא לא היה מסוגל לעזוב את אשתו בגלל עקרונותיו, אבל עדיין תמך בי כשנכנסתי להיריון. רק אמא שלי ויואל, אחי, נשארו לצידי. אבא שלי, במין ניכור שמזכיר צללים מתארכים של עצים בתל אביב הדהויה, סירב להכיר בנכדתו כי היא נולדה מחוץ לנישואין הדבר, מבחינתו, היה כתם של בושה.
לא הייתי מסוגלת להביא את בתי לבית ילדותי, לדירה עם המרפסת אל שוק הכרמל, כי ידעתי שלא תתקבל שם בחום. אמא שלי, רחל, לא חדלה להתחנן שאבוא, אבל בליבי הרגשתי שהיא הכי רוצה באמת לראות אותנו. אחי יואל, שאהב אותי מאז ותמיד, אהב גם את בתי, תמר.
כשמלאו לתמר שנתיים, יואל החליט להתחתן, והזמין אותנו לחתונה באולם בדרום תל אביב. בהתחלה חששתי ללכת; לא רציתי לקלקל את החגיגה ולפגוש שוב את השיפוט של אבא. דמיינתי לעצמי את האורחים מרכלים מאחורי גבי, את הלחישות בשולחנות עם כוסות תה נענע. אבל יואל, אמא וכלה העתידית שכנעו אותי שזו הדרך הנכונה.
באולם היו הרבה ילדים, כולם מתרוצצים וצועקים, ותמר בלטה לא כי הייתה יפה מכולם, אלא משום שגוון עורה היה כהה יותר. הסתכלתי עליה כל הערב, מנסה לא לפספס אף מחווה קטנה. ואז, כמעט שלא שמתי לב, ראיתי את אבא שלי עמד עם תמר בזרועותיו. הם התחבקו, שקעו בשיחה לחשית ועמוקה כאילו הם עושים זאת מאז ומתמיד. לא העזתי להתקרב; נתתי לזמן לשקוע לתוך הסוריאליסטיות של הלילה.
בסוף הערב, אבא בא אליי. הוא חיבק אותי, דמעות בזויות עיניו, ובפה מלא בקשת סליחה שלא שמעתי קודם לכן, ביקש שאשוב עם תמר הביתה הרחוב במרכז העיר נראה פתאום מואר מחדש. האורחים ידעו על הסיפור, אפשר היה לשמוע את הרחשים, אבל לי לא היה אכפת. בליבי ידעתי סלחתי לו.
היום תמר יודעת שיש לה סבא, והלב שלי מלא אור. אולי זאת באמת משמעותה של אושר אמיתי בישראל שלי, החלומית.
