הסיפור הזה עוסק בי, אישה בת 27 מירושלים, ששאפה להביא ילד לעולם, אך הצליחה להיכנס להריון רק מגבר נשוי שאהבתי בכל ליבי. הדעות והאמונות שלו לא אפשרו לו להפרד מאשתו ולהיות איתי. כך יצא שנכנסתי להריון, ובזמן שהאהוב תמך בי, רק אמא שלי עמדה לצידי במשפחה. לאבא שלי, ילד ללא נישואין היה בושה איומה, והוא סירב לראות בבת שלי נכדה שלו. צער הלב מנע ממני להביא את הילדה לבית הוריי בירושלים, כי ידעתי שאינה רצויה שם.
אמא שלי לא וויתרה והתחננה שאבוא, אבל היה ברור לי שרק היא באמת רוצה לראות אותנו. אחי, בניגוד לכך, אהב אותי מאוד והעריץ את בתי הקטנה, נועה. כשנועה חגגה שנתיים, אחי החליט להתחתן והזמין אותנו לחתונה שלו. בתחילה היססתי, לא רציתי להאפיל על השמחה הגדולה. הייתי בטוחה שאבא שלי יסתכל בעין לא טובה, ולא יקבל אותנו כאורחים. אך אחי, אמא שלי והכלה העתידית שכנעו אותי להגיע.
בחתונה, שהתקיימה ביפו, היו ילדים רבים. נועה שלי בלטה ביניהם לא בזכות יופיה, אלא משום שהייתה הכי כהה מכולם, כמו צל חולף בחלום סהרורי. עקבתי אחריה במהלך הערב, כשהיא רצה בין השולחנות כמו פרפר זעיר. ידעתי שלמרות הכול, לאבא שלי תמיד הייתה חולשה לילדים, אבל לא תיארתי לעצמי לאן כל זה יוביל. הסתובבתי פתאום וראיתי אותו, כשנעה בידיו והוא מחבק אותה, שניהם משוחחים זה עם זו כמו חברים ישנים מהעבר, שפת הלב מדברת.
עמדתי מן הצד והבטתי בהם, לא מתערבת בזמן שעמד מלכת. הערב התמשך כמו נהר חלומי. כאשר הכל נגמר, ניגש אלי אבי, חיבק אותי, והוא, שהיה נוקשה תמיד, התנצל עמוקות וביקש שאשוב הביתה יחד עם נועה. האורחים ידעו על המריבה וחששו, לחשושים חלפו באוויר כמו צללים, אבל זה כבר לא היה חשוב לי. בליבי סלחתי לו, ומאז נועה זכתה בסבא שלה. האם לא זו משמעותה האמיתית של שמחה?
