יומן אישי מחשבות שלי
אמא שלי נלחמה בסרטן הרבה זמן. כשהייתה בת 27 ואבא שלי בן 31, היא נפטרה. היו שלושה ילדים במשפחה שלנו. אני הילדה הצעירה, והייתי אז עוד לא בת שנתיים. אבא היה חייב מהר למצוא אישה, בעצם אם בשבילנו, כי לא הצליח להתמודד לבד. חצי שנה אחרי שאמא הלכה, הוא ניגש לאישה שהכיר ושאל אותה אם תוכל לתת לו את בתה. היא אפילו לא התעכבה לשמוע בירכה אותו מיד.
כך הגיעה אלינו אם חדשה בת 21. רויטל קיבלה על עצמה הכל ברוגע. היא סידרה את הבית, דאגה לניקיון ולסדר. מכספה הפרטי קנתה בד ותפרה במו ידיה מדים לבית ספר לשניים מאיתנו. האחים הגדולים מיד קראו לה אמא, אבל אני לא. זה היה לי קשה, ומבינה עכשיו שכנראה לא הייתי קלה להתמודדות. יום אחד, דווקא אני שהראיתי לרויטל איך אמא שלי הייתה תמיד אוספת את השיער לקוקו נמוך מאז היא תמיד הופיעה כך, עם השיער אסוף בדיוק כמו אמא.
גם אז לא הצלחתי לקרוא לה אמא. ואז אבא החליט ליזום איזה הרפתקאה. רויטל אפתה את העוגה שאני הכי אוהבת, וכל המשפחה התיישבה סביב השולחן. כולם התנפלו על העוגה שלי, לי אסור היה להתקרב אליה עד שאקרא לרויטל אמא. שלוש שנים אחרי, אמא שלנו ילדה את הילד הרביעי במשפחה, הילד הראשון שלה. מאז העניינים התחילו להסתבך. אבא לא מצא עבודה במקצוע שלו, והצטרף לקיבוץ. גם אמא התחילה לעבוד בקיבוץ הזה. אחרי ארבע שנים נולד הילד השני שלה. אף פעם לא חילקה בינינו ל-שלה ו-לא שלה.
חמש שנים אחרי, אמא השנייה שלי חלתה באותה מחלה. אז האחים כבר למדו באוניברסיטה מחוץ לתל אביב. אני הייתי הולכת כל יום לבית החולים, עם תחושת מחויבות. כל פעם אמרה לרופאים שהיא לא יכולה להיות חולה יש לה ילדים קטנים שמחכים לה בבית. היא ניצחה את המחלה.
שמחתנו הייתה בלי גבול. היא סבלה הרבה מהפחד הזה, אבל הייתה חזקה יותר ממה שחשבתי שאפשר להיות. דווקא אז, כשהחיים התחילו להיראות יציבים, המשפחה שלנו התחילה לאבד את האנשים הכי קרובים. חצי שנה אחרי, הבן הראשון של רויטל ואבי עמד להתחתן. ערב לפני החתונה הוא נעלם. ביום ה-36 לחיפושים נמצא כלומר, נמצא ואז נקבר.
מאז, עברתי לגור שוב עם הוריי. לא יכולתי להשאיר את אמא לבד. אחריו, הלך אבי, לאחר מכן אחי הגדול, ואחר כך נכדה הצעיר ביותר של אמא, הבן של אחותי הקטנה. כל המשפחה הייתה בתאונת דרכים, ורק הוא נפגע. אני לא מפסיקה להתפלא ועומדת נדהמת איך אמא שלי שמרה על חום הלב, העדינות והאהבה שלה גם אחרי כל הגיהנום הזה.
היא גידלה חמישה ילדים, דואגת לנכדים, ועכשיו יש לה כבר שני נינים. בכל בוקר היא קמה מוקדם, מנקה את הבית ואז מתיישבת לסרוג דברים קטנים לנכדים ולנינים. החוויה שלנו, הילדים שלה, היא לשבת איתה ולבלות אף פעם לא חסר לה נושא לשיחה, יש לה אהבה שמספיקה לכולנו.
