לפני כמה ימים אבא קפץ אליי לביקור. ישבנו ודיברנו, וסיפרתי לו שבעלי מתמודד עם טלפון שכבר בקושי מחזיקהסוללה גמורה, לפעמים עובד איזה רבע שעה ואז נכבה, ואם כבר מחליפים סוללה אז בכלל נתקע. בקיצור, כבר מזמן חשבתי לחפש לעצמי טלפון חדש לכבוד יום הולדתי, ואת הישן שלי להעביר אליו. הוא הרי צריך את זה יותר ממני עכשיו.
ותוך כדי השיחה, אבא פתאום מוציא קופסה ישנה, קצת מקרטעת, ואומר: “תשמעי, זה בשבילך מסבתא שולה. אולי תצליחי למכור ולקנות לך טלפון חדש.” מה? מסתבר שסבתא החליטה להעביר לי את טבעת הנישואים שלה. אפילו הקופסה המקורית נשמרה! חוץ מהטבעת, היו בפנים גם קבלה ישנה, תווית, וחותמת. מסתבר שהטבעת נקנתה ב-1977, שוקלת קצת מעל 7 גרם.
בגילי כבר קשה לי להעריך כמה זה עולה יחסית למחירים היום בארץ, אבל זה כנראה לא היה זולפעם היו אופנתיות טבעות עבות כאלה, ואנשים עוד יכלו להרשות לעצמם. היום, לא כל אחד היה בוחר בטבעת כזו כבדה, אפילו לא לחתונה, ואין לי מושג מה היא שווה עכשיו. כתוב שהיא מזהב 14 קראט, אבל אני מתערבת שהזהב ההוא הרבה יותר איכותי ממה שמוצאים היום. תראי בעצמך, היא פשוט עצומה ליד כל “טבעת אירוסין ממוצעת”.
למען האמת, לא התלבטתי בכללמבחינתי אין סיכוי שאני מוכרת אותה. אני הולכת לענוד אותה, וזהו. אני לא מאמינה בכל מיני אמונות טפלות על זה שאסור לענוד תכשיטים של אחריםבשבילי זה משהו יקר ערך, מזכרת משפחתית. טלפונים הם עניין חולף: כל שנה יש חדשים, קונים אחד וזורקים. טבעת כזו? כזה לא אקנה לעצמי בחיים.
מה היית עושה את עם טבעת כזו?
