אני בת שישים, גרה בתל אביב. אף פעם לא חשבתי שאחרי כל מה שעברתי, אחרי עשרים שנות שקט ודממה, העבר יחזור בצורה כל כך חצופה וצינית לחיי. והכואב ביותר הוא שהאחראי לחזרה הזו הוא לא אחר מאשר הבן שלי.
פעם, כשהייתי בת עשרים וחמש, הייתי מאוהבת עד כלות. דניאל גבוה, כריזמטי, מלא חיים נראה לי כמו הגשמת חלום. התחתנו במהירות, ואחרי שנה נולד בננו יונתן. השנים הראשונות היו כמו אגדה. גרנו בדירה קטנה, חלמנו ביחד, תכננו את העתיד. אני עבדתי כמורה והוא כמהנדס. נדמה היה ששום דבר לא יוכל להרוס את האושר שלנו.
אבל עם הזמן, דניאל השתנה. יותר ויותר הוא חזר מאוחר, שיקר והתרחק. ניסיתי לא להאמין לשמועות, התעלמתי מהשעות המאוחרות, מריח הבושם הזר. אבל בסוף הכל התגלה: הוא בגד בי. ולא פעם אחת. חברים, שכנים, אפילו ההורים כולם ידעו. ואני ניסיתי לשמור על המשפחה. בשביל בננו. החזקתי מעמד יותר מדי זמן, קיוויתי שיתעשת. אבל לילה אחד, כשהתעוררתי וגיליתי שהוא לא חזר הביתה, הבנתי: זה נגמר.
ארזתי את החפצים שלנו, לקחתי את יונתן בן החמש ביד ועברנו לגור עם אמא שלי. דניאל אפילו לא ניסה לעצור אותנו. חודש אחר כך הוא עזב לחו”ל כביכול בגלל העבודה. מהר מאוד מצא אישה אחרת ומחק אותנו מחייו. לא מכתבים, לא שיחות. אדישות מוחלטת. ואני נשארתי לבד. אמא שלי נפטרה, אחריה אבא. יונתן ואני עברנו הכל ביחד בית ספר, חוגים, מחלות, שמחות, בגרויות. עבדתי בשלוש משמרות כדי שלא יחסר לו דבר. מערכת יחסים משלי לא הייתה לא היה זמן. הוא היה הכל בשבילי.
כשיונתן התקבל לאוניברסיטה בחיפה, תמכתי בו ככל שיכולתי בחבילות, בכסף, בתמיכה. אבל דירה לא יכולתי לקנות לו לא הספיק. הוא אף פעם לא התלונן. אמר שיצליח לבד. הייתי גאה בו.
לפני חודש הוא הגיע אליי עם חדשות: הוא החליט להתחתן. השמחה לא החזיקה מעמד. הוא נראה עצבני, נמנע ממבטי. ואז זה פרץ ממנו:
“אמא אני צריך את העזרה שלך. זה קשור לאבא.”
קפאתי. הוא סיפר שחזר לדבר עם דניאל לאחרונה. שאביו חזר לישראל והציע לו מפתחות לדירת שני חדרים שירש מסבתא שלו. אבל בתנאי אחד. שאני אתחתן איתו מחדש וארש לו לגור בדירה שלי.
נעתקה נשימתי. הבטתי בבני, לא מאמינה שהוא אומר את זה ברצינות. הוא המשיך:
“את לבד אין לך אף אחד. למה לא לתת לזה צ’אנס? בשבילי. בשביל המשפחה שלי בעתיד. אבא השתנה”
בשתיקה קמתי ונכנסתי למטבח. קומקום, תה, ידיים רועדות. הכל טשטש מול העיניים. עשרים שנה נשאתי הכל לבד. עשרים שנה הוא לא טרח לשאול אפילו פעם אחת איך אנחנו. ועכשיו הוא חוזר עם “הצעה”.
חזרתי לסלון ואמרתי בשקט:
“לא. אני לא מסכימה.”
יונתן התפרץ. התחיל לצעוק, להאשים. אמר שאני תמיד חושבת רק על עצמי. שבגללי לא היה לו אבא. שאני הורסת לו את החיים שוב. שתקתי. כי כל מילה שלו נחתכה לי בלב. הוא לא ידע איך נשארתי ערה בלילות מעייפות. איך מכרתי את טבעת הנישואין שלי כדי לקנות לו מעיל חורף. איך ויתרתי על הכל כדי שיהיה לו בשר בצלחת, לא לי.
אני לא מרגישה בודדה. חיי היו קשים, אבל כנים. יש לי עבודה, ספרים, גינה, חברות. אני לא צריכה אדם שבגד בי פעם ועכשיו חוזר לא מאהבה, אלא מנוחות.
בני יצא בלי להפרד. מאז לא טלפן. אני יודעת שהוא פגוע. אני מבינה אותו. הוא רוצה את הטוב ביותר עבורו, כמו שעשיתי אני פעם. אבל אני לא יכולה למכור את הכבוד שלי בשביל כמה מטרים מרובעים. המחיר גבוה מדי.
אולי יום אחד הוא יבין. אולי לא בקרוב. אבל אני אחכה. כי אני אוהבת אותו. באהבה אמיתית בלי תנאים, בלי דירות ו”אם”. ילדתי וגידלתי אותו מאהבה. ולא אתן לאהבה להפוך לסחורה.
ואבא שלו שיישאר בעבר. שם הוא שייך.
