– מה זה עכשיו, איזו שטות על בית אבות? אין סיכוי! אני לא עוזב את הדירה שלי! אביה של דרורית משאלי הרים מַגְבֵּית וזרק בה, מנסה לקלוע לראשה. דרורית הקישה לאחור בתנועה מיומנת, יודעת כבר לא לצפות להבנה.
בוודאות ככה אי אפשר להמשיך. יום אחד הוא יצליח להכאיב לה באמת, והיא לא תדע אפילו מאיפה זה בא. אפילו כשהיא הלכה למלא את הניירת בשביל קבלת האב לבית אבות, לא הרגישה כלום חוץ מדקירות חרטה. מה שהיא עשתה למענו היה הרבה מעבר למה שזכה לה ממנה בילדות.
בדרך לרכב, בעודם מדשדשים, צעק האב, התפרע, קילל את כל הקרובים לרגע המעבר.
דרורית עמדה ליד החלון והביטה על הרכב המתרחק מהשכונה השקטה. זה כבר קרה לה פעם. אז, כילדה, לא תיארה לעצמה בכלל מה יהיה המשך חייה.
דרורית הייתה ילדה יחידה. אימא לא העזה להביא עוד ילדים, הבינה שבן הזוג הוא דיקטטור ביתי שנחת על המשפחה כענן כבד.
אבא, יגאל משאלי, היה אז מעל גיל ארבעים כשלדרורית נולדה. הוא התחתן רק מטעמים מקצועיים, לא מתוך אהבה ולחלוטין לא לשם מימוש האבהות. יגאל אהב בעיקר את עצמו, וגם לנישואיו היה יעד תדמית של אדם משפחתי. מצא עצמו במהרה משדך לעצמו צעירה חביבה נעמה, תלמידה בבית ספר לאחיות, בת להורים פועלים ב”אגד” חיתוך מעולה מבחינה ציבורית. אף אחד לא התכוון לשאול את נעמה מה רצונה. החתונה הייתה נוצצת, אבל ההורים מצדם היו רחוקים לא ברמתם לבוא.
אחרי החתונה עברה נעמה לבית של יגאל. כדי שתהפוך לרעיית “פקיד ציבור”, קיבלה מלווה שתלמד אותה מה לומר, מתי לשתוק, ומה לא לראות אלא אם כן אמרו לה שכן.
– נו, איך עבר היום? נוהג יגאל לומר ולשבת בכורסא.
– בסדר גמור. למדתי נימוסי שולחן, התחלתי ללמוד אנגלית. מהר למדה נעמה: אסור להרגיז את בעלה.
– וזהו? ומה עם הבית? מי טיפל?
– אני. הכנתי עם המבשלת תפריט לשבוע, קניתי מצרכים, גם ניקיתי.
– הא, אחלה, רק תשמרי על ידיים נקיות ותיראי נורמלית, שלא תיראי כמו פועלית. תתנהגי טוב אמצא לך נהג ועוזרת. אבל עוד לא הרווחת.
אבל רוב הימים לא היו רגועים. יגאל היה חוזר מאוחר, עצבני. היחידה שאפשר היה להשפיל בלי חשבון הייתה הבחורה הצעירה, אשתו. העוזרים יכלו לעזוב או להפיץ שמועות. לנעמה לא היו חברים, ולאן תלך?
הפעם הראשונה שבה סטר לה הייתה חודש אחרי החתונה. לא על עוון מסוים רק כדי שתבין מי הבוס.
מכאן והלאה אלה נעשו להכות שגרה. תמיד ידע איך לא להותיר סימן, שתוכל להסתיר בחיוך מאורחיו ומכרים. עברו שנים. כעבור שנה כבר החלו ללחוץ שיתחילו להביא ילדים.
– יגאל, איך עוד אין לך ילד מהצעירה הזו? מישהו פה דפוק?
– עוד לא התכוונו. נעמה לומדת…
– למדת, נו באמת. די עם זה. שתלך לרופא. אשתי יכולה להמליץ. מה זאת אומרת לא לתכנן? בשביל מה בכלל מתחתנים? אתה דוגמה!
לאחר מכן החלה תקופת בדיקות לנעמה. יגאל הפסיק להרביץ, שחלילה לא יראו את החבלות. חודשים חלפו. הבדיקות תקינות הבעיה כנראה באיש. רופא אמר לו בעדינות שכדאי לבדוק את עצמו.
– מה, אני? אתה יודע עם מי אתה מדבר? שתי שיחות שלי ואתה וטרינר במושב מצפה אלומות.
– גם אם תפטר אותי, זה לא יפתור את הבעיה. ענה הרופא בשלווה שהרגיזה את יגאל.
– אז מה עושים?
– תתחיל לבדוק את עצמך.
אחרי שבועות של בדיקות הגיע האבחון לא משהו. אולי יהיה נס.
מתסכולים, יגאל הפסיק להכות, נעמה נהפכה לפסלון לא בוכה, לא מגיבה. כדי להשקיט עצמו, פתח ברומן. דווקא אז, אחרי זמן ארוך, התעברה נעמה. כעבור חודשים נולדה דרורית בדיוק כמו אביה. לאב לא היה עניין בה. גידלה אותה בעיקר אימה, עם המטפלת. אביה לא הראה לה חיבה, לעיתים לא ראה אותה שבועות.
עם הזמן, כל מחווה של דרורית רק עצבנה אותו. כשהייתה בת חמש הרים יד לראשונה, כי העזה לבקש משהו. יגאל חזר מפגישה עצבני, לא התאים לו לשמוע רעש. זרק אותה כך שעפה אל הקיר. היא הייתה שקטה, לא בכתה אפילו. יגאל שכב על הספה לראות חדשות.
דרורית למדה לא לצעוק, לא להפריע. מפעם אחת, זה הפך לשגרה קללות, סטירות, השפלות, גם בפני אורחים. כעת כבר לא נאלץ להעמיד פני צדק. רצה לראות אותה מתכווצת מהשפלה.
– יגאל משאלי, שמעתי שהבת שלך נגנית כינור מוכשרת, אולי תנגן לנו?
– מוכשרת? זאת אולי יודעת להחזיק כלי הפוך… אם אתם רוצים, תבקשו. דרורית! תביאי את הכינור ותנגני!
דרורית, פרצוף אדום מהשפלה, הגישה כינור וניגנה. פחדה מהקהל אבל פחד האב היה גדול מזה.
החרדה מהופעה ציבורית לא תעזוב אותה. הכינור ייעלם מחייה. אחרי סיום קונסרבטוריון לא נגעה בו יותר.
וכך לא ידעה: האם בכולם ככה? דמויות המשפחה המאושרת בספרים עוררו בה שאלות איך דווקא לה נגזר להיוולד תחת שנאה.
אימה הייתה לא פחות זרה היא לא הצליחה לאהוב את הילדה מבעלה העריץ. כשדרורית בת שלוש עשרה, האם מתה בתאונה ברכב, לפי הגרסה הרשמית. מה באמת קרה, דרורית לא ידעה. היא התכנסה בתוך עצמה מאז.
סיימה תיכון, נרשמה לאוניברסיטה מקצוע לפי בחירתו. זה היה המעשה האחרון שאביה קבע. בעבודה כבר הסתבך בצרות ועזב אותה לנפשה. בסיום לימודיה כבר איבד כבר את מעמדו, כמעט כל רכושו נעלם. רוב כספו הלך לשוחד ולסגירת עניינים, להסתיר מעשים מתקופת כהונתו. נשארה לו דירה ישנה בצפון, לשם עבר לבד. דרורית לא ביקרה אותו. לא היה לה מה לומר ולא סבלה עוד קללות.
נותר לבד וחוליו הלך וגבר, השכנים התקשרו שוב ושוב, דיווחו על התנהגות מוזרה. נאלצה לאסוף כוחות ולהביא אותו אליה.
כשקיבל הזדמנות לפרוק עליה את הארס שוב, יגאל אפילו התרומם קצת רוחנית. כל בוקר יצר ריב, צעק, קילל, הפך חפצים. דרורית ניסתה להציבו בחדר עם מנעול, אך גם זה לא עזר. הדמנציה הלכה והתקדמה, והיא נאלצה לקבל החלטה הרסנית להעבירו לבית אבות.
משפחה משלה לא הייתה לה. הביטחון העצמי נרצף, נפשה נחרבה, חששה מאנשים ונטתה להתרחק. לא יצרה קשרים, גם בעבודה נותרה מבודדת. ברגע ההחלטה על בית האבות הציפו אותה בושה וייסורי מצפון.
להשאיר אותו סביבה סכנה ממשית לחייה, ובדיקות הראו כי הדמנציה מתקדמת. איבד שליטה, אך הארס נשאר גם אחרי שכבר לא זיהה אותה.
הסתובבה בכל מוסדות העיר, מחפשת את המקום הכי נורמלי. המקום שנראה מכובד דרש דמי כניסה גבוהים. נאלצה להוציא את רוב שכרה וגם אז לקחת עוד עבודה. רק בקושי נשאר לה כסף לפיתה.
אחרי שעזב, ימים ארוכים הסתובבה כמו בובת עץ שבורה. זכרה איך פעם ניסו היא ואמא לברוח יחד הפעם היחידה שאמא ניסתה. יגאל החזיר אותן, ואחר כך אימא מתה.
למרות הכול, כשביקרה את אביה, דמעות של רחמים ואשמה נשטפו ממנה, כאילו אלה היו הרגשות היחידים שהוריה הורישו לה.
על גבי רגשי האשמה, התחילה להרגיש שגם הבריאות מתערערת, כאילו הגוף מבקש מקלט מהכאב.
