אבא לא פחות טוב מאמא
את בעלה השני, דקלה פגשה במחנה מתנדבים בגליל, שם הגנו על קני ציפורים נדירות מפני ציידים. היא באה לשם עם בנה בן העשר, נמרוד.
ישי היה הלב והמנוע של הפרויקט ביולוג אדוק עם עיניים נוצצות. את הסיורים המוזרים ביותר אירגן יחד עם חברו מילדות, וזה היה עבורו גם מפלט וגם מקור הכנסה נוסף.
כעבור שלושה ימים דקלה החליקה על אבנים רטובות ונקעה את רגלה. ישי, כך התברר, לא היה רק חובב טבע, אלא גם רופא בפועל. הוא חבש לה את הרגל, נשא אותה עד לאוהל, ומשך כל אותו שבוע טיפל בה כמו בילדה קטנה.
בינתיים נמרוד התמסר בהתלהבות לעזרת המדענים, והמבוגרים הבינו שמשהו פועם ביניהם. בכל זאת ניסו להישאר מאופקים לשניהם היו פצעים ישנים והם לא יכלו להיסחף הלאה באופוריה של אהבה.
עם תום החופשה דקלה הטביעה עצמה בעבודה, עשתה הכל כדי לשכוח את חלום הרומן החולף. גם ישי חשב שזה בסך הכל רומן נופשים, אבל כעבור שבועיים כבר חיפש את הכתובת שלה
אחרי חצי שנה עברו לגור יחד, ואחרי שנה נישאו.
ישי התמסר לתפקידו כאב תמיד רצה ילדים, אבל העבודה והתחביבים סחפו אותו. נמרוד, שגדל עם דקלה וסבתו, נקשר לישי ותוך זמן קצר התחיל לקרוא לו אבא. רכשו דירה מרווחת המשקיפה על פארק ברמת גן, והחלו לתכנן ילד משותף. דקלה חלמה מזמן על בת, וזה השתלב עם רצונו של ישי. אפילו שם כבר בחרו תדהר. הכל נראה מושלם.
הכל התהפך עם לידת התאומים יחד עם תדהר קיבלו גם בן, קראו לו ברק. דקלה טבעה בכאוס של חיתולים, דייסות וערבים ללא שינה. אמא שלה עזרה ככל יכולתה עם התינוקות. ישי, כדי לפרנס את המשפחה שגדלה, הצטרף לחברת תרופות גדולה, והעבודה כללה שליחויות ארוכות ודוחות אינסופיים. מהר מאוד תפס את עצמו לא רוצה לשוב לדירה שבה תינוקות תמיד בוכים ואשתו עייפה מכדי לנהל שיחה רצינית.
הוא טען שפרנסת הבית מזכה אותו במרחב אישי ובמנוחה איכותית. דקלה, לעומתו, האמינה שהילדים אחריות משותפת, ובעלה חייב לחלוק איתה את מטלות ההורות. המריבות התרבו, המרחק גדל, שיחות הפכו לקרב תשלומי תפקידים.
הצלה באה מהגן. התאומים היו בני פחות משלוש כאשר דקלה חזרה לעיצוב פנים. נמרוד הוכיח עצמו כעזר משמעותי. המתחים שככו, אבל לא להרבה זמן.
כעבור שנתיים ישי התאהב. זו הייתה עמיתה חדשה בעבודה, נלהבת כמו פעם, חופשיה וקסומה. כבר בבגידתו גילה ישרה האופיינית, התוודה מיד לדקלה והציע פרידה.
אני תמיד אהיה כתף לילדים ולעצמך, מבטיח, אמר. את נושא הדירה נפתור בשנה הקרובה. אבל כרגע, תבקשי מהילדים לעבור איתך לאמא שלך. אני אדאג לגירושים.
אנחנו קנינו יחד את הדירה הזו, מתוך תכנון למשפחה גדולה. זה לא משנה? שאלה דקלה בשקט.
אל תסבכי! אני מציע פתרון תרבותי! הרים את קולו.
אני צריכה לחשוב, נותרה שלווה.
שבוע חשבה, ואז השיבה:
נאהבת באחרת זה קורה להרבה. אבל הילדים אינם רק שלי, הם גם שלך. והם יישארו תמיד שלנו, נכון? לא אתווכח איתך על הדירה, תוכל לגור בה עם אשתך החדשה. אבל נתחלק בגידול הילדים. אני אקח את נמרוד ותדהר. ברק יישאר איתך.
ישי נאלם.
את לא רצינית! איך אגדל לבדי ילד כה קטן? אני עובד! הוא צריך אמא!
באמת? שאלה דקלה בתימהון, הרי תמיד רצית ילדים, בית אמיתי. והנה חלום שהתגשם. גם אני עובדת, לא ידעת? אתה רוצה להתחיל מחדש תישא באחריות לילד לפחות. רק הוגן.
הסערה הגיעה. ישי טרק דלתות, סיפר את סיפורו לחברים, למשפחה, לעבודה. כולם נדהמו. טלפונים שטפו את דקלה התחנונים, ההפצרות, הביקורת אכזרית, בלתי אנושית! אפילו אמה נשבעה שלעולם לא תסלח לה. דקלה עמדה בשלה: במה אבא פחות מאמא? הרי הוא אוהב אותם! וברק כבר לא תינוק, עצמאי לגמרי.
בייאוש נקרע, ישי לבסוף הסכים. אמו סירבה לעזור בברק, מצב בריאותה לא אפשר זאת. האהובה החדשה נעלמה משלוש שבועות לטפל בילד לא התאים לה.
***
חלפו שלושה חודשים.
אחת הערבים באה דקלה לקחת את נמרוד מאביו. את הדלת פתח ישי. בדירה היה סדר, ריח דייסה התפשט, ברק שיחק בלגו על הרצפה.
ישי היה עייף, אך לבו שליו.
תיכנסי, לחש.
נמרוד הלך לאסוף את חפציו, והשניים נשארו במטבח.
את יודעת, לא הביט בה בעיניים, בשבועות הראשונים שנאתי אותך, חשבתי שזו נקמה איומה. ואז פשוט הכרתי את ברק. מתברר שהוא אוהב עגבניות ותפוזים. מפחד מהשואב-אבק. מטורף על קוביות. מצחיק כשהוא נוחר. נרדם רק כשמגרדים לו את הגב.
הרים מבטו אליה:
הפכתי לאבא שלו. באמת. לא סוף שבוע כל יום.
דקלה שתקה.
אני לא אבקש סליחה על מה שהיה. אבל אני מודה לך על זה, ישי הצביע על בנו. על שנינו יחד.
ידעתי, אמרה דקלה לבסוף.
מה ידעת? שאצליח?
בטח. אבל הכי לא היה לי ספק שתאהב אותו באמת. זה כל העניין. תמיד היינו מקסימליסטים, ישי. גם באהבה, גם בעבודה. כנראה גם בהורות.
אז בכל זאת זו הייתה נקמה?
דקלה חייכה, וכבר בצאתה מהמטבח ענתה:
לא. זו הייתה ההזדמנות היחידה לראות שוב את אותו אדם שהתחתנתי איתו. אני חושבת שהצלחתי.
השאירה אותו בדירה השקטה עם בנם המשותף. ורק עכשיו, אחרי כל הסערות, היה ברור לשניהם למרות שהנישואים נפרמו, המשפחה בדרך מופלאה ומוזרה שרדה.
