בנקודה הכי קשה בחיי, אבא שלי עזב אותנו את אמא, את אחותי הקטנה ואתי בשביל להיות עם אישה אחרת. אחותי הייתה אז רק בת שנתיים וסבלה מבעיות בריאותיות שעם הזמן רק החמירו. טיפול בה דרש סכומי עתק, אינסוף מאמצים וסבלנות אין קץ. לא לגמרי הבנתי את חומרת המחלה שלה, אבל ראיתי את הכאב בעיניים של אימי, כשהיא וסבתא שלי נלחמות יום ולילה כדי להציל את אחותי. אבא טען שהוא עייף, כמעט כל יום רב עם אמא, שובר לה את הלב. כשעזב, זה הרגיש לי כמו בגידה אישית הרי פעם היה מגן ודואג לי, בימים שאמא הייתה טרודה בטיפול באחותי.
היום בו גילינו שאבא עוזב חקוק בזיכרוני כיום העצוב בחיי. הוא עבר למודיעין, פתח חיים חדשים עם אישה אחרת, התכחש לקיומנו. גם כשלסבתא שלו אמא שלו לא נשארה ברירה והתחננה שיחזור, הוא נשאר אדיש. שנה אחר כך, איבדתי את אחותי האהובה; היא נפטרה, ושברון הלב בבית שלנו הפך לכמעט בלתי נסבל. אפילו את ההלוויה שלה אבא לא טרח להגיע, הוא פשוט לא שב.
אמא שלי קרסה תחת הכאב המאכל של אובדן הבת שלה, וסבתא שלי הפכה לעוגן היחיד שנותר לי; שני הסבתות שלי הפכו לאמהות שנייה ושלישית עבורי. לאט לאט, מתוך הדמעות והגעגועים, אמא התחילה להיזכר בי. יום אחד, דמעות בעיניה, היא חיבקה אותי חזק ולחשה שלא תעזוב אותי לעולם, שהולכת להקדיש כל כולה לשמחה שלי. ואכן, היא וסבתא ליוו אותי בכל צעד, לא הרפו גם ברגעים הקשים. אפילו דאגו שתהיה לי שמלה יפה לאירוע הסיום שלי, כדי שארגיש הכי יפה וראויה.
שנים לא ראיתי את אבא, אבל צילו ריחף מעליי. הוא הופיע רק פעם אחת, בהר הרצל, ביום הלוויה של סבתא, כנראה כי חשב שמגיע לו משהו בירושה. אך סבתא החכמה שלי, שליבה היה פתוח לי תמיד, השאירה לי את הדירה עוד כשהייתי בת שתים עשרה. באותו רגע הבנתי: המשפחה לא תמיד נמדדת בדם אלא באהבה ובדאגה האמיתית שמישהו נותן לך בעיניים טובות ובחיבוק אמיתי.
