“אבא, בבקשה… אל תבוא היום לבית הספר, בסדר?”
“למה, תמר? את לא רוצה לראות אותי מקבל את הפרס?”
“לא, אבא. החברים שלי וההורים שלהם יגיעו, ו…”
“מי אני?”
“אתה מכוסה אבק, אבא. שוב הגעת ישר מהאתר.”
הוא עמד במקום. היא החזיקה בידה פרח קמול שלקחה מהצד של הדרך.
“נכון,” אמר בעדינות. “הגעתי ישר כי לא הספקתי להחליף בגדים. לא רציתי לאחר.”
“זה לא משנה, אבא! אמרתי לך שאני לא רוצה את זה!” היא צעקה. “כולם יצחקו עליי!”
האב הניד בראשו, בלי מילה.
“בסדר, תמר. אני לא אבוא.”
היא הסתובבה לאט, הפרח עדיין בידה.
תמר גדלה בבית קטן עשוי פח. אימא עזבה כשהייתה בת חמש.
אבא, דוד, עבד ביום ובלילה, בגשם ובקור, כדי לקנות לה ספרים, בגדים, כל מה שיכול.
“אבא, אין לנו מקרר!”
“זה בסדר, חמודה, נשים על המרפסת, שם קר יותר.”
השנים חלפו. תמר קיבלה פרס, ואז נסעה ללמוד באוניברסיטה בתל.
אבא נתן לה את האגורה האחרונה שלו.
“תשמרי על עצמך, ילדה.”
“אבא, אבל איך אתה יישאר?”
“אני שמח לראות אותך הופכת לאדם גדול.”
“אחזור, מבטיחה. ואקח אותך איתי,” אמרה, חיבקה אותו.
הוא חייך באמת.
“אין צורך לסחוב אותי לכל מקום, ילדה. לי טוב כאן, עם התרנגולות שלי.”
עברו שנתיים.
אבא התקשר הרבה, אבל תמר ענתה לעיתים רחוקות.
“אבא, אני עסוקה, יש לי עבודה, יש לי שיעורים…”
“אני מבין, חמודה. אל תשכחי לאכול, בסדר?”
“כן, אבא, ביי!”
יום אחד הוא הגיע בהפתעה לתל אביב, הביא לה כרוב ממולא ועוגה.
הוא הגיע לבניין שלה, אבל השומר עצר אותו.
“את מי אתה מחפש, אדוני?”
“את הבת שלי, תמר דוידוביץ’. דירה שלוש.”
השומר חייך באירוניה.
“הגברת מהחברה ‘יהלומי אירועים’? אדוני, היא בעבודה, יש לה אירוע גדול היום. עדיף שתשאיר את החבילה.”
“לא, אני רוצה לראות אותה… רק דקה.”
הוא הלך ברגל למלון שבו התקיים האירוע.
שם תמר ניהלה גאלה צדקה. היא הייתה אלגנטית, לבושה בשמלה יקרה, מוקפת באנשים חשובים.
האב עמד בצד, נבוך, עם המעיל הבלווי והנעליים המאובקות.
“גברת תמר,” לחש, מתקרב. “אבא שלך…”
פתאום היא הסתובבה. ראתה אותו.
“אבא?! מה אתה עושה כאן?”
כולם סביב הסתכלו עליו.
“הבאתי לך כרוב ממולא, הכנתי בעצמי.”
קולגה שלה צחקה.
“אה, אז אתה האבא שלה! איזה מתוק!”
אבל תמר האדימה ואמרה בקור:
“בבקשה, לך. אתה לא יכול להיות כאן. זה אירוע פרטי.”
“תמר… זה רק אני ו…”
“אמרתי לך ללכת!” היא צעקה, מבוישת, אפילו לא הסתכלה עליו.
הוא יצא להמסדרון. הכרוב נשפך על הרצפה.
“סליחה, לא רציתי להביך אותך,” מלמל, הרים את הסל ויצא לאט.
המנקה עזרה לו לאסוף.
“אלוהים, תשחרר. אני מכירה את זה… גם לי יש בת, היא כבר לא חוזרת.”
הוא חייך במרירות.
“הן חוזרות, גברתי. כשזה כבר מאוחר מדי.”
עברו עוד שנים.
תמר התחתנה, הפכה למנהלת שיווק.
סיפרה לכולם שהוריה מתו.
אבל יום אחד הזמינו את החברה שלה לאירוע צדקה בעיירה קטנה.
הנושא: “אנשים פשוטים עם לב גדול.”
זקן עלה לבמה, ידיים מחוספסות, מבט שליו.
“שמי דוד דוידוביץ’. אני לא אדם גדול, אבל אני יודע מה זו אהבה. גידלתי ילדה לבד. היא הלכה רחוק, אבל אני עדיין מתפלל עבורה. אפילו לא יודע אם היא עדיין חיה. אבל אם היא שומעת, אני אגיד לה שאני אוהב אותה, גם אם היא שכחה אותי.”
האולם השתתק.
תמר כיסתה את פיה.
“אי אפשר… זה לא…”
עיתונאית ניגשה אליה.
“גברת, מצטערת?”
“זה… אבא שלי.”
היא קמה בריצה, עלתה לבמה.
“אבא!”
הזקן עמד המום.
“תמר?”
היא נפלה עליו בחיבוק, בכתה.
“סלח לי, אבא! סלח לי שהייתי מתביישת בך!”
הוא ליטף את שערה.
“חמודה… סלחתי מזמן. רק חיכיתי לך.”
אחרי האירוע, התקשורת כתבה על הסיפור.
אנשים בכו כשקראו איך אישה מצליחה מצאה את אביה העובד הקשה, אותו דחתה.
דוד הוזמן לטלוויזיה, שם אמר בפשטות:
“לא צריך להיות עשיר כדי לאהוב את הילד שלך. אבל צריך להיות אדם כדי לסלוח כשהוא שוכח אותך.”
עם השנים, תמר הקימה קרן: “לב של אבא” לילדים בלי הורים ולקשישים שנשכחו.
מדי שנה עורכים גאלה צדקה.
בגאלה הראשון, היא עלתה לבמה ואמרה בדמעות:
“האיש שלימד אותי את כל הטוב שבי, מעולם לא הלך לבית הספר, אבל נתן לי את השיעור הכי קשה: שאהבה אמיתית לא מתביישת.”
היא לקחה את הזקן שישב בשורה הראשונה ביד, ואמרה:
“אבא, היום אתה האורח של כבוד.”
הקהל קם על רגליו.
הוא חייך, דמעות בעיניים:
“את יודעת, חמודה… אני אף פעם לא כועס. זה רק כואב. אבל הכאב עובר. האהבה, לעולם לא.”
בערב, כשנשארו לבד, היא שאלה אותו:
“אבא, אתה חושב שהיית אוהב אותי באותה מידה אם לא הייתי חוזרת?”
הוא חייך בעדינות.
“הילדה שלי… איך יכולתי לא?”
והיא הביטה בתקרה, לוחשת:
“כמה נשמות מחכות היום, בדממה, למישהו שכבר לא יבוא?”
