אבא, אתה זוכר את נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? היום כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחי הקטן — שהוא גם הבן שלך. זהו. להתראות. הילד ישן ממש לצד דלתה של אירנה. היא הופתעה: למה ילד ישן בשעה כל כך מוקדמת בכניסה זרה? לאירנה היה עשור של ניסיון בהוראה, והיא לא יכלה פשוט להתעלם. היא התכופפה לעברו וטלטלה בעדינות את כתפו הדקה: “— היי, בחור צעיר, תתעורר!” “— מה?” הילד התרומם במבוכה. “— מי אתה? למה אתה ישן פה?” “— אני לא ישן… פשוט… השטיח שלכם רך, והשתטחתי לרגע — בלי כוונה,” ענה. אירנה גרה בבניין הזה רק חצי שנה, אחרי גירושין, והיא כמעט לא הכירה שכנים. היה ברור שהילד לא מהבניין. הוא היה בערך בן עשר, שתים עשרה, לבוש בבגדים ישנים אך נקיים. הוא דרך במקום בעצבנות. אירנה קלטה שהוא כנראה ממש חייב לשירותים. “— רוץ. אבל מהר, אני גם כך מאחרת לעבודה,” הרשתה לו להיכנס. הוא הביט בה בעיניים כחולות בלתי רגילות. “— צבע עיניים נדיר,” חשבה לעצמה, ובזמן שהוא שטף ידיים היא הכינה לו כריך. “— קח, תאכל משהו.” “— תודה! הצלת אותי. עכשיו אני יכול לחכות בשקט,” אמר כשהיה כבר במבואה. “— את מי אתה מחכה?” שאלה אירנה. “— לסבתא שלי, אנטונינה פטרובנה, היא גרה לידך. אולי את מכירה?” “— אנטונינה פטרובנה — כן, קצת. אבל היא אושפזה אתמול בבית חולים. חזרתי מעבודה כשלקחו אותה על אלונקה.” “— באיזה בית חולים?” “— כנראה בית החולים העירוני ה-20.” “— הבנתי. איך קוראים לך?” “— אירנה פדורובנה,” ענתה, כבר כשהייתה בדרך לעבודה — אבל המחשבות עליה המשיכו להציק לה. אולי, חשבה אירנה, זה פשוט אינסטינקט אימהי שלא מומש. הרי לא היו לה ילדים. בהפסקה התקשרה לביה”ח — ואכן, מצבה של הסבתא לא טוב. כשחזרה בערב — שוב ראתה את הילד מחכה בכניסה. “— אני מחכה לך! לסבתא אין סיכוי שישחררו אותה בקרוב, ולא נתנו לי להיכנס.” שאלה אותו לשמו — פדור, ולא “פדיה”. היא ערכה לו “חקירה”: “— ברחת מהבית? “— אין לי הורים, אני גר אצל דודה.” “— אז הדודה תדאג לך?” “— לא, היא לא יודעת שסבתא בבית חולים. אין לי כוח להיות אצלם. דודי שותה הרבה — ויש להם כבר ארבעה ילדים, ועוד אחד בדרך. אמרו שאני הולך לבית יתומים — אבל אני לא רוצה לשם. מפריע לך שאני פה? אמא שלי תמיד אמרה שאני ילד היפראקטיבי, עם עיניים כמו של אבא שלי…” “— איך קראו לאמא שלך?” “— נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו. היא הייתה טובה ויפה, עבדה כמזכירה אצל מנהל של איזו מפעל כימיקלים — לא זוכר איפה.” “— ומה עם אבא?” “— לא היה. אף פעם לא היה,” ענה בעצב. ופתאום הבינה אירנה — העיניים! אותו צבע עיניים נדיר — כמו לאביה, שהיה גם מנהל מפעל… רומן של מנהל עם מזכירה — קלאסי. האם ידע על בנו? האם נדיה קראה לבן “פדור” כי אהבה את אביה של אירנה? אירנה הייתה תמיד בת יחידה — ורצתה אח. שלחה את פדור למכולת, ומיד צלצלה לאביה: “— אבא, אתה זוכר את נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? תבוא מחר. אני אכיר לך את אחי הקטן — ושהוא הבן שלך.” היא לא ידעה איך זה יסתדר — אבל ידעה שלא תיתן לאחיה ליפול למשפחה מתעללת או לבית יתומים. אבא של אירנה הגיע מוקדם מהרגיל, היא הכינה לו ארוחת בוקר וסיפרה הכל. “— באמת הייתה נדיה מרטיננקו, הייתה מזכירה מצוינת, וגם יפה, לא עמדתי בפיתוי… פעם היא שאלה אם אני רוצה בן, ואני עניתי שיש לי כבר בת, ולבן כבר מאוחר. אחרי זה היא עזבה לתקופה — חזרה, אמרה שנישאה ויש לה בן… כמה שנים אחר כך נפטרה, אני חתמתי על עזרה כספית, רק אז שמעתי.” הילד פדור נכנס, והדמיון בינו לאביה היה בולט אפילו יותר. הם לחצו ידיים: “— פדור ניקולאייביץ’.” “— פדור פדורוביץ’ מרטיננקו,” ענה הילד. אירנה הסבירה: נדיה המציאה בעל, כדי שלאביה לא יהיו ייסורי מצפון. פדור מעולם לא פגש אבא. וה”דודה” היא בעצם קרובת משפחה רחוקה. בהמשך קיבל פדור הצעיר את כל המסמכים המתאימים — פדור המבוגר אמר: “— מהיום אתה הבן שלי על פי חוק. היה תמיד, רק לא ידעתי. תסלח לי, אם תוכל. אתה לא לבד — יש לך אותי, ואירנה אחותך.” אירנה ופדור הצעיר אימצו גור חתולים, וקראו לו מרזיק. פדור מבקר לפעמים את אשתו של אביו — אבל גר עם אירנה, ואביו מבקר כל יום. זכרה של נדיה מונצח בפסל שיש לבן. פדור ואביו מביאים לה פרחים, ובפעם אחת, ליד הקבר, סיפר פדור: “— אמא אמרה לי יום לפני שמתה, שהיא רק תעבור לעולם אחר, ותשמור עליי משם. ועכשיו הסיפור שלנו קרה — בזכות אמא. אתה מאמין, אבא?” “— בטח מאמין,” ענה אביו.

אבא, אתה זוכר את נעמי אלדר? כבר מאוחר היום, בוא מחר אליי. אכיר לך את אחי הקטן, שהוא גם הבן שלך. זהו, להתראות.

הילד ישן ממש ליד הדלת שלה. יעל הופתעה למה ילד ישן בכניסה של בניין זר בשעה כזאת מוקדמת? יעל, מורה עם עשר שנות ניסיון, לא יכלה פשוט להמשיך בדרכה. היא התכופפה אליו וטלטלה בעדינות את כתפו הדקה:

היי, גבר צעיר, תתעורר!

מה? הוא התרומם במבוכה.

מי אתה ולמה אתה ישן כאן?

אני לא באמת ישן פשוט, השטיח שלכם רך. ישבתי ונרדמתי בלי לשים לב השיב.

יעל התגוררה בבניין רק כחצי שנה, מאז שקנתה את הדירה לאחר הגירושים. היא כמעט לא הכירה את השכנים, אבל היה לה ברור שהילד לא גר כאן.

הוא היה בערך בן עשר, אולי אחד עשר, לבוש בגדים ישנים אך נקיים. הוא התנועע ממקום למקום, מחפש את עצמו.

יעל קלטה מיד שהוא צריך לשירותים:
רוץ, אבל מהר, אני כבר מאחרת לעבודה אמרה ונתנה לו להיכנס.

הוא הביט בה במבט לא מאמין, עם עיניים כחולות־בהירות נדירות.

“ממש צבע עיניים יוצא דופן”, חשבה לעצמה. עד שהילד סיים לשטוף ידיים, יעל הכינה לו כריך עם פסטרמה.

קח, תאכל משהו קטן.

תודה! הוא כבר עמד ליד הדלת הצלת אותי. עכשיו אוכל להמתין בשקט.

למי אתה מחכה? שאלה יעל.

לסבתא אסתר רות. היא גרה אצלכם ליד, אולי את מכירה?

אני מכירה אותה קצת, אבל היא כבר פעמיים למיון השבוע. חזרתי מעבודה בדיוק כשפינו אותה באמבולנס.

איזו מחלקה? הילד רועד מדאגה.

אתמול הייתה תורנות בבלינסון. כנראה לשם לקחו אותה.

הבנתי מה שמך? התעניין סוף סוף.

יעל, אנחה כבר רצה החוצה לדלת.

במקום העבודה, יעל הייתה שקועה בבעיות בית הספר, אבל לא הפסיקה לדאוג לילד.

“כנראה התעוררה בי האימהות שמעולם לא מומשה”, חשבה בצער. לא היו לה ילדים, אולי בשביל זה גם נפרדו דרכם היא ובעלה. הניחה מרצון אותו לאישה שילדה לו בת.

בהפסקה הגדולה יעל התקשרה לבית החולים לברר מצבה של השכנה קשה, אירוע מוחי בגיל 78.

אחרי העבודה שוב ראתה את הילד בכניסה שלה. ישב הפעם על אדן החלון.

חיכיתי לך הוא שמח למראה פניה. את סבתא לא שחררו. אפילו לא נתנו לי להיכנס.

יעל שאלה לשמו.
הילד אמר: דניאל. לא דני, דניאל.

מרוצה, שבע ואחרי מקלחת, ישב דניאל מול יעל ושאלתה:

ברחת מהבית? ההורים שלך כבר בטח משתגעים?

אין לי הורים, אני אצל דודה גר ולא ממש רוצה לחזור אליה, ענה.

אז דודה דואגת? דאגה יעל.

בעצם, אמרתי לה שאני אצל סבתא. אבל היא לא יודעת שסבתא בבית חולים. אני לא רוצה לחזור אליהם היא בסדר, אבל הדוד שותה ותמיד כועס. יש להם ארבעה ילדים, ותכף יהיה חמישי. הם איימו למסור אותי לפנימיה. אני לא רוצה לשם. אני מפריע לך?

אמא שלי אמרה שאני ילד עקשן, כל הזמן בתזוזה, ממש כמו אבא, וגם העיניים. אבל אמא כבר לא בחיים, שנתיים.

מה היה שם האמא שלך?

נעמי נעמי אלדר. הייתה אישה טובה ויפה. עבדה כמזכירה למנכ”ל של מפעל כימיקלים כלשהו לא זוכר את השם.

ואבא? נדרכה יעל.

לא היה. אף פעם לא היה אבא, ענה דניאל בעצב.

פתאום יעל קלטה מה מרגש אותה העיניים! רק פעם אחת בעבר ראתה עיניים כאלה, אצל אביה.

וגם אביה היה מנכ”ל מפעל.

יעל כמעט הפסיקה לנשום: “רומן בין מנכ”ל למזכירה כמה שגרתי האם ידע שאהובתו ממנה יש לו בן? שם לב בכלל שנעלמה?”

והיא? קראה לבנה על שמו, סימן שאהבה מאוד אהבה.

יעל הייתה בת יחידה. בילדותה תמיד חלמה על אח.

תלך בבקשה למכולת להביא לחם, שילחה אותו יעל.

מיד התקשרה לאביה:

אבא, אתה זוכר את נעמי אלדר? כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אלי. אכיר לך את אחי הקטן, את הבן שלך. נדבר מחר! יעל ניתקה.

פרסתי לך מצעים על הספה בסלון. לך תתקלח ותכנס לישון אמרה לדניאל שחזר עם הלחם.

היא לא ידעה איך ייראו פני הדברים מעכשיו, אבל ידעה: את האח הזה היא לא תמסור לאף משפחה שלא מטפלת, ובטח לא לפנימיה.

אבא הגיע מוקדם בבוקר. יעל, שבדרך כלל אהבה לישון בשבת, קמה מוקדם. כמעט לא נרדמה כל הלילה.

ליעל היה חיבור עמוק לאביה. היה מעורב, תמך תמיד גם כשאמא איבדה עשתונות מהבחירה שלה להיות מורה, מתוך גאווה כפרית ישנה שלה על “מי שיך ללמד”.

הוא חיתן אותה מתוך אהבה, תמך אחרי הגירושים.

האבא היה כתמיד יציב, מטופח, מגוהץ, ריח אפטרשייב עדין. דמות של יהודי מצליח ובטוח.

אז מה העלית על דעתך? שאח? לא הצלחתי לישון מרוב דאגה אמר ברגע שנכנס.

שש דניאל ישן. תיכנס, נאכל משהו?

תוך כדי ארוחת הבוקר, עדכנה אותו יעל בכל הסיפור.

מוזר כל העסק ענה האב. כן, הייתה לי מזכירה נעמי אלדר, חכמה, יפה, צעירה. תמיד הביטה בי בעיני אהבה. גם אני, מה לעשות, בן אדם. קשה לעמוד בפיתוי.

מודה, טעיתי. ברור שלא הייתה לי כוונה לעזוב את אמא שלך.

יום אחד שאלה אותי ככה, האם אין לי רצון לבן? אמרתי יש לי בת, לברך על המזל.

אמא שלה חלטה במשהו. ביקשה חופשה כדי לטפל בה ונסעה. הביאו מזכירה זמנית. כעבור שנה נעמי חזרה זוהרת מתמיד.

שאלתי בצחוק אם התחתנה. אמרה שכן, וילדה בן. בעל טוב. שוכרים דירה. אבל על פי תעודות, נשארה אלדר.

היום כולם חיים בזוגיות ולא חייבים מסמכים. משם, היחסים היו רק מקצועיים.

לפני שלוש שנים חלתה ומתה פתאום. גיליתי כשחתמתי על העברת תמיכה כלכלית למשפחה. חבל, הייתה צעירה. אל תדביקי לי בן היה לה בעל סיים האבא.

באותו רגע נכנס האורח. ילד מנומס, בירך וישב בשקט. ופתאום, האב החוויר. הדמיון היה מדהים במיוחד כעת שעמדו אחד ליד השני.

נעים מאוד הושיט יד רועדת, רפי בן־עמי.

דניאל רפאלי, ענה הילד ביד אמיצה ודואגת.

שניהם העלו גבות באותו אופן בדיוק.

יום של דניאלים פה היום חייכה יעל בניסיון להסתיר התרגשות.

דניאל הלך להתרענן, ורפי האב הביט על בתו בתדהמה.

אני לא מבין הוא העתק שלי מהתמונות מהילדות. היא הרי טענה שיש בעל.

לא היה בעל, רק רצתה להסתיר ממך. תבדוק בתלושי שכר מתי הייתה בחופשת לידה.

המציאה סיפור בשביל להגן עליך, והיא אהבה זה ברור. דניאל נשבע שמעולם לא ראה את אביו. אף פעם.

רגע, שאלה, לִנָעֳמִי לא היו אחים ולא אחיות. מאיפה צצו דודה וסבתא? תהה רפי.

דניאל כבר עמד בפתח הדלת ושמע חלק מהשיחה:

דודה מרים היא בעצם קרובת משפחה רחוקה מאוד. באו לעיר כשהמצב של אמא החמיר. סבתא רותי היא אמא של דודה. כשאמא מתה, מרים לקחה אותי אליהם. אחרת לאן הייתי הולך? הם אפילו מקבלים כסף מהעירייה בגללי. הדוד כל הזמן מתלונן שזה לא מספיק.

וְהִנֵּה, אתך הכרתי, רפי בן־עמי התמונה שלך עמדה אצל אמא על הראי, אחר כך באלבום. תמיד תהיתי מי זה הדוד הזה, אמא הבטיחה שיום אחד תספר.

יעל האכילה את דניאל ושלחה אותו לסרט בקולנוע ליד הבית.

נו, אבא, עוד יש לך ספקות? שאלה אותו.

כנראה שלא, אבל תהליך משפטי של בדיקת אבהות צריך לעשות. בלי זה אי אפשר ענה לה רפי.

אחר-כך היה “משבר לחץ דם” סימבולי אצל יעל אשת רפי. נרגעה מהר ונסעה לנופש. רק מאוחר יותר העזה לפגוש את דניאל, שהתלהבה ממנו, אבל לא רצתה לגדל אותו אצלה. לביקור בשמחה. קבוע? אין לה את הכוחות.

יש לי עוזרת בית, אבל היא לא גננת! אמרה.

ואיש לא ניסה לשכנע. רפי בילה המון זמן עם דניאל, ונהנה למצוא קווי דמיון שניהם לא יכולים לאכול סולת, אבל אוהבים חתולים.

רק שאשת רפי אלרגית לחתולים, ולדניאל מעולם לא הייתה דירה משלו כדי לאמץ חתול.

שניהם שורקים באותה צורה, וגם על הדמיון החיצוני אין מה לדבר.

כשהסתיימו כל תהליכי הבירוקרטיה, קרא רפי לדניאל והושיט לו את מסמכי הזיהוי:

מהיום, אתה בני הרשמי בחוק. הנה התעודה שלך. תמיד היית הבן שלי בלב, פשוט לא ידעתי. תסלח לי, בבקשה. אתה לא חייב לקרוא לי אבא, אבל תדע יש לך משפחה. אני אבא שלך. ויש לך אחות יעל.

ידעתי שאתה אבא שלי מהרגע הראשון שראיתי חייך דניאל.

איזה דור חכם חייך רפי וחיבק את בנו.

יעל ראתה דמעה בעין של אביה, אבל הוא חזר מהר ליציבותו. דניאל עבר לגור עם יעל, היה מבקר לפעמים אצל אשת רפי, כשהוא בבית כל יום. יחד, יעל ודניאל אימצו חתול

זקן חילק חינם גורי חתולים ליד הסופר דניאל בחר את הכי קטן. קראו לו מיצי. באותו רגע דניאל הרגיש האדם המאושר בעולם!

פ.ס:
רפי בן־עמי הציב מצבת שיש לבנה לנעמי.

הוא ודניאל באים לעיתים תכופות ומביאים פרחים.

פעם, כשליוו פרחים טריים, דניאל אמר:

אבא, יום לפני שאמא נפטרה, היא ביקשה ממני לא לבכות. אמרה שלא נעלמת, רק עוברת לעולם אחר ומשם תשמור עליי. אמרה שתעזור לי גם מרחוק. אני בטוח שזו היא שדאגה שיעל תמצא אותי ומיד, גם אתה! אתה מאמין לי, אבא?

בוודאי, ענה רפי.