אבא, אתה זוכר את נאדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? היום כבר מאוחר, אבל מחר בוא אליי – אני אכיר לך את אחי הקטן, שהוא גם הבן שלך. זהו. להתראות הילד ישן ממש ליד הדלת שלה. איריס הופתעה – למה ילד ישן בשעה כזו מוקדמת בלובי בניין זר? היא הייתה מורה עם עשר שנות ניסיון, והיא פשוט לא יכלה להתעלם. היא התכופפה אליו ונענעה בעדינות את כתפו הדקיקה: – היי, בחור צעיר, תתעורר! – מה? – הילד התרומם באי-נוחות. – מי אתה? למה אתה ישן פה? – אני לא ישן… פשוט… יש לכם שטיח רך. ישבתי ונרדמתי בטעות, – ענה. איריס גרה בבניין הזה רק חצי שנה, אחרי שהתגרשה מבעלה. היא לא הכירה כמעט אף אחד מהשכנים, אבל היה ברור שהילד לא מהבניין. להערכה, הילד בן 10, אולי 11, לבוש בבגדים ישנים אך נקיים. הוא העביר משקל מרגל לרגל ורקד בעצבנות במקום. והיא קלטה – הוא צריך לשירותים: – רוץ. רק מהר. אני ממהרת לעבודה, – והיא נתנה לו להיכנס לדירה. הוא הביט בה בחוסר אמון בעיניו הכחולות-בהירות הייחודיות. “צבע נדיר מאוד”, חשבה פתאום. בזמן שהוא רחץ ידיים, הכינה לו סנדוויץ’ עם נקניק. – קח, תאכל משהו. – תודה! – הוא כבר עמד בדלת. – הצלת אותי. עכשיו אפשר לחכות בשקט. – למי אתה מחכה? – שאלה איריס. – לסבתא אנטונינה פטרובנה. היא גרה לידך. אולי את מכירה? – אנטונינה פטרובנה? קצת, אבל לקחו אותה לאיכילוב שלשום. חזרה מהעבודה – ראיתי שמוציאים אותה באלונקה. – איפה היא עכשיו? – נבהל הילד. – אתמול מחלקת חירום 20. כנראה שם. – הבנתי. ואיך קוראים לך? – החליט הילד להכיר את מצילתו. – איריס פדרובנה, – ענתה כבר כשהזדקקה. בעבודה נסחפה איריס לאינסוף בעיות חינוכיות, אבל מחשבות על הילד לא עזבו אותה. “כנראה עדיין יש לי דחף אימהי לא ממומש”, חשבה בעצב. לא היו לה ילדים – ולכן נפרדה מבעלה. היא שיחררה אותו בקלות יחסית לאישה שילדה לו בת. בהפסקה התקשרה לבית החולים, גילתה שלשכנה היה שבץ – בתחזית לא הכי טובה, בכל זאת בת 78. אחרי העבודה ראתה שוב את הילד מחכה בלובי. – חיכיתי לך, – הוא שמח. – לסבתא יקח עוד זמן להשתחרר, לא נתנו לי לבקר. איך קוראים לך? התברר פדור. כן, פדור – לא פדיה. רחוץ ומוזן, איריס פתחה חקירה קטנה: – ברחת מהבית? ההורים דואגים? – אין לי. אני גר אצל דודה. – אז הדודה דואגת? – נלחצה איריס. – לא. אמרתי לה שאני הולך לסבתא. היא לא יודעת שסבתא מאושפזת. לא רוצה לחזור אליה, למרות שהיא כמעט לא שותה. אבל הדוד שותה כל יום ונהיה רע. יש להם ארבעה ילדים, עוד מעט חמישה, ואני מיותר. הם אמרו שימסרו אותי לפנימיה. אני לא רוצה. אני מפריע לך? אמא שלי אמרה שאני ילד היפראקטיבי, עם עיניים מיוחדות כמו של אבא. אמא כבר שנתיים לא בחיים. – איך קראו לאמא שלך? – נאדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו. היא הייתה טובה ויפה, עבדה כמזכירה אצל מנכ”ל מפעל כימי, שכחתי את שמו. – ואבא? – שאלה איריס בזהירות. – לא היה לי. אף פעם, – ענה פדור בעצב. ופתאום איריס הבינה למה כל כך התרגשה מהמפגש עם הילד הזה – העיניים! כאלה היו רק לאדם אחד – לאבא שלה. ואבא שלה היה מנכ”ל מפעל! נשימתה נעתקה: רומן של מנכ”ל ומזכירה – קלישאה! האם ידע שאשת סודו ילדה לו בן? האם שם לב להיעלמותה? והיא? קראה לבנה בשמו, משמע אהבה… מאוד. איריס הייתה בת יחידה. בילדות רצתה מאוד אח. – תעשה טובה, תרד לקנות לחם בחנות ממול, – שלחה אותו. ברגע שהוא יצא התקשרה לאביה: – אבא, אתה זוכר את נאדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? היום מאוחר, מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחי הקטן ואת הבן שלך. זהו – נדבר מחר! – וניתקה. – הכנתי לך מיטה בסלון. תלך להתקלח ולישון, – אמרה לפדור כשחזר. לא היה לה מושג איך יסתדרו, אבל ידעה – את אחיה היא לא תשלח למשפחה הרוסה, ובטח לא לפנימיה! בבוקר אבא הגיע, במלוא אלגנטיותו, המגוהץ, הנעים עם בושם יוקרתי. – מה המצאת לי פתאום איזה אח? לא ישנתי כל הלילה, – התחיל מהדלת. – בשקט, אבא, הוא עוד ישן, – איריס לקחה אותו למטבח. – תאכל, אתה בטח רעב. במהלך הארוחה סיפרה לו הכול. – מוזר מאוד כל זה! – השיב. – הייתה לי מזכירה נאדיה מרטיננקו, חכמה, צעירה, יפה. שלחה בי מבטים אוהבים. אני לא קדוש, נכנעתי. היה ברור שהיא מחבבת אותי. שאלתי אותה פעם אם רוצה בן, עניתי: יש לי בת, ולי כבר מאוחר. אמה חלתה, נסעה לטפל בה לכפר, חזרה אחרי שנה. סיפרה שנשואה ויש לה בן; בעל טוב, הם שוכרים דירה. לפי הניירות השם נשאר מרטיננקו. היו לה חיים משלה, לי משלי. לפני שלוש שנים חלתה ונפטרה. שמעתי כי ניצלתי להקציב תרומה. הייתה צעירה. חבל. אבל את לא תדביקי לי בן; היה לה בעל! – סיים. בדיוק אז פדור הציץ למטבח וקידם לשלום – ובאותו רגע אבא שלה החוויר. הם עמדו אחד ליד השני, והיה בלתי אפשרי לטעות בדמיון. – אולי נכיר?.. – הציע אבא ולחץ לו את היד ברעד. – פדור מיכאלוביץ’. – פדור פדורוביץ’ מרטיננקו, – השיב הילד וחייך אליו, שניהם הרימו גבה באותו אופן. – נראה לי שכולם פה היום הם פדור, – חייכה איריס. פדור הצעיר הלך לשטוף פנים, המבוגר הסתכל בתדהמה על בתו. – לא מבין כלום. הוא אני בילדותי ממש. אבל נאדיה הרי סיפרה שיש לה בעל, נכון? – היא המציאה את זה, כדי שתוכל ללדת בסוד. תבדוק בביקורת משאבי אנוש את מועדי חופשת הלידה שלה, – אמרה איריס. – פדור בטוח שמעולם לא היה לו אבא. – עוד לא ברור משהו: לנאדיה לא היו אחים. הייתה יחידה. אמה נפטרה מזמן. מאיפה דודה וסבתא? – חשב בקול אבא. פדור שמע חלק מהשיחה בפתח: – דודה ואליה – לא באמת דודה, אלא קרובת משפחה רחוקה. הגיעו כשהאמא שלי כבר לא תפקדה. סבתא טניה – אמא של ואליה. אחרי שאמא נפטרה, ואליה לקחה אותי. הם קיבלו כסף עליי. הדוד כל הזמן התלונן. ולאן אלך? מהשכירות צריך לעזוב. אבל אותך זכרתי! התמונה שלך הייתה במסגרתו של אמא על המראה, ועכשיו באלבום. חשבתי שאתה שחקן מפורסם. שאלתי את אמא, היא אמרה תסביר לי כשאגדל. איריס הכינה פדור ארוחת בוקר ושלחה אותו לסרט. בית הקולנוע היה קרוב לבית. – ובכן, אבא, נשארו עוד ספקות? – שאלה. – כנראה שלא. אבל צריך בדיקת DNA והכרה בבית משפט, – השיב. אחר-כך הגיעה התקף חרדה מדומה ולחץ דם גבוה לאמא החורגת – לודמילה. אבל היא נרגעה מהר ויצאה לנפוש בים. אחר-כך אזרה אומץ לראות את הילד. הוא מצא חן בעיניה, אבל לגדל אותו? לא. שיבוא לביקור – בשמחה, לגדול אצלה – לא. – יש לי עוזרת בית, אבל היא לא מטפלת! – אמרה. איש לא לחץ. פדור מיכאלוביץ’ בילה הרבה עם פדור הצעיר, אהב אותו. בכל פעם נדהם מהדמיון – שניהם לא אוהבים דייסת סולת, אבל אוהבים חתולים. אשתו של הבוגר אלרגית לחתולים, ולצעיר אין דירה משלו להביא אליה גור. שניהם סבלו מאותה שיגוי קל… ובלי לדבר על דמיון חיצוני יוצא דופן… לבסוף נשלמו העניינים הרשמיים – תהליך ארוך של חודשיים לקביעת אבהות. פדור הבוגר הביא את פדור לדירה של איריס ואמר: – מעכשיו אתּה הבן שלי לפי החוק. הנה התעודה. אני לא מכריח אותך לקרוא לי אבא, תעשה מה שנוח. תדע: אתה לא לבד בעולם, יש לך גב – אני פה, יש לך את איריס, אחותך. – ידעתי ישר שאתה אבא שלי, – חייך פדור – כבר מפעם ראשונה. – ילדים חכמים יש היום… – חייך האב וחיבק אותו. איריס הבחינה בדמעות בעיני אביה, אבל הוא חיש התעשת. פדור גר עם איריס, אך מבקר מדי פעם את לודמילה. פדור הבוגר מבקר כל יום. ואפילו אימצו גור. איזה סבא חילק גורים חינם ליד הסופר – פדור בחר את הכי קטן. קראו לו מורזיק. ברגע הזה הרגיש פדור המאושר ביותר שידע! פ.ס: פדור הבוגר הציב מצבת שיש לבנה על קברה של נאדיה. הם מבקרים אותה לעיתים קרובות, מביאים פרחים. פעם, כשרכבו קבר, פדור אמר: – אתה יודע, אבא, יום לפני שאמא הלכה, היא אמרה לי לא לבכות. היא לא תיעלם באמת – רק תעבור לעולם אחר, ותשגיח עליי. היא גם אמרה שתעזור לי, גם משם. רק עכשיו אני מבין שהיא זו שדאגה שאיריס תמצא אותי, ואחריה גם אתה! אני יודע את זה! אתה מאמין לי, אבא? – בטח שאני מאמין, – ענה אביו.

Life Lessons

אבא, אתה עוד זוכר את נעמי אלקבץ? עכשיו כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחי הקטן – שגם יוצא במקרה הבן שלך. זהו, לילה טוב.

הילד ישן אדיש ממש בכניסה לבית של מיכל. היא הופתעה מה עושה כאן ילד ששוכב מחוץ לדלת כה מוקדם בבוקר? בתור מורה עם עשר שנות ניסיון, היה לה קשה להתעלם ולעבור הלאה. היא רכנה אליו וניערה בעדינות את כתפו הדקיקה:

היי, אלוף, קום רגע!

מה? הילד התרומם קצת מסוחרר.

מי אתה? למה אתה ישן פה?

אני לא ישן. פשוט השטיח שלכם נעים. ישבתי ונרדמתי במקרה, הוא ענה בחצי חיוך.

מיכל גרה בבניין הזה חצי שנה, דירה חדשה שקנתה אחרי הגט. שכנים בקושי הכירה, אבל היה ברור לה שהילד הזה לא מהבניין.

היה נראה שהוא בן עשר, אולי אחת עשרה, לבוש בבגדים ישנים אבל נקיים. עמד קצת על קצות האצבעות, רוקד על המקום, כאילו משתוקק למשהו.

מיכל הבינה מה קורה הילד צריך לשירותים:
רוץ, מהר, אני כבר מאחרת לעבודה היא פתחה לו את הדלת.

הוא הביט בה בחשד קל, דרך עיניים כחול בהיר מפתיעות.

“צבע נדיר במיוחד,” חשבה. עד שהאורח חזר מהשירותים ושטף ידיים, היא הספיקה להכין לו כריכים עם פסטרמה.

קח, תאכל משהו.

תודה! מיהר אל הדלת, הצלת אותי עכשיו. עכשיו אני רגוע.

ומי אתה מחכה בדיוק? שאלה אותו מיכל.

סבתא תמר אריאלי. היא גרה פה קרוב. אולי את מכירה אותה?

תמר? קצת. אבל אני יודעת שלפני יומיים פינו אותה באמבולנס. ראיתי את זה כשחזרתי מהעבודה.

לאן פינו אותה? הילד רעד.

אתמול הייתה תורנות של איכילוב, כנראה לשם.

תודה. איך קוראים לך? בסוף החליט להכיר למיכל.

מיכל לוין, ענתה, כשהיא כבר בדרך החוצה.

בבית הספר, מיכל שקעה בים של בעיות חינוכיות, אבל תמונת הילד לא ירדה ממחשבותיה.

“אולי האינסטינקט האימהי הלא ממומש סוף סוף התעורר?” חשבה. לא היו לה ילדים, לכן גם התגרשה. נתנה לו לצאת בנחת לאשתו הקודמת שילדה לו בת.

בהפסקה הגדולה, הרימה טלפון לבית חולים ושמעה שתמר עברה שבץ, המצב לא מזהיר בכל זאת בת 78.

אחרי יום העבודה היא ראתה שוב את הילד בכניסה. הוא ישב על האדן.

חיכיתי לך! שמח. הסבתא לא חוזרת בקרוב והכניסו אותי אפילו לא נתנו.

שאלה מה שמו. הסתבר יהודה. כן, יהודה ולא יודי.

אחרי מקלחת וארוחה הרצויה, מיכל פתחה איתו שיחה:

ברחת מהבית? ההורים בטח משתגעים שם!

אין לי הורים. גר אצל דודה.

אז הדודה משתגעת?

לא. אמרתי לה שאני אצל סבתא. לא יודעת שסבתא במצב כזה. אני לא רוצה אצלה היא סבבה, כמעט לא שותה, אבל הדוד שותה כל ערב והופך לרשע. יש להם ארבעה ילדים, תכף חמישה, אז אני עוד תיק. אמרו שיזרקו אותי לפנימייה אני לא רוצה. אני מפריע לך? אמא אמרה שאני בכיין כמו אבא, ואותו צבע עיניים. את אמא כבר אין לי שנתיים.

איך אמא שלך קראו לה?

נעמי אלקבץ. היא הייתה טובה ויפה. עבדה מזכירה של מנהל מפעל כימי, לא זוכר איזה.

ומה עם אבא? מיכל חשה איזו אינטואיציה מתעוררת.

לא היה. אף פעם.

ברגע זה הבינה מיכל מה מרגש אצלה לגבי הילד הזה והעיניים הכחולות הבלתי רגילות. את אותן עיניים ראתה, בעצם, רק אצל אדם אחד אבא שלה.

ואותו איש מנהל המפעל!

מיכל עצרה נשימה: “רומן בין מנהל ומזכירה מה עוד חדש האם הוא ידע שילדה ממנו בן? האם שם לב להיעלמותה?”

והיא? היא קראה לילד על שם של אבא כנראה אהבה ממש.

למיכל לא היו אחים ואחיות, תמיד התגעגעה כשהייתה ילדה.

תעשה טובה, רוץ למכולת מעבר לכביש תקנה לחם, שלחה אותו, ואז התקשרה לאבא:

אבא, זכור את נעמי אלקבץ? עכשיו מאוחר, מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחיך הקטן וגם הבן שלך. ביי, נדבר מחר! וסגרה.

סידרתי לך מיטה בסלון, תלך להתקלח ותשכב לישון, אמרה ליהודה שחזר מהקניות.

היא לא ידעה מה הלאה, אבל דבר אחד היה ברור לה: לא תיתן את אחיה הקטן למשפחת אומנה מוזרה או לפנימייה.

אבא הופיע מוקדם בבוקר. מיכל בדרך כלל דוחה את ההשכמה לשעה עשר, אבל הבוקר לא הייתה לה מנוחה. לילה לבן.

היא אהבה את אביה מאוד. תמיד היה שם בשבילה, עוזר, תומך ברגעי משבר גם כשהאמא צווחה כנגדה על הכניסה למכללה, אבא היה זה שחיזק.

הוא היה גם זה שנתן ברכתו לנישואיה, ועזר לה לעבור את הגירושים בשפיות יחסית.

וכשנכנס הבוקר היה הוא כפי שתמיד: איש מסודר, מגולח, נעלי עור מבריקות, ריח אפטרשייב יוקרתי הזאת רמת גן פה או הרצליה פיתוח?

מה הסיפור? איזה אח מצאת פתאום. בלילה לא ישנתי, לא נרגעתי. פתח כבר מהדלת.

שקט, אבא, האורח שלי עוד ישן, לקחה אותו למטבח. בוא נאכל, בטח אתה רעב.

בזמן הארוחה תקפה אותו בתדריך.

משהו פה מוזר באמת! אמר. כן, הייתה לי מזכירה, נעמי אלקבץ, מוכשרת, צעירה, יפה, עיניים אוהבות אני בסך הכל גבר, ומה לעשות, החמיא לי היחס הזה.

מודה התפתיתי. מי יש לו מושג להיות מאה אחוז נאמן? נהניתי מתשומת הלב שלה, אשתי לא נגע בזה. אבל בחיים לא התכוונתי לעזוב את אמא שלך.

פעם נעמי שאלה אותי, תוך כדי כבדרך אגב: “לא היית רוצה בן?” עניתי שיש לי בת נהדרת, מאוחר כבר להתחיל מחדש.

לאחר זמן, אמא שלה חלתה, היא ביקשה חופשה ארוכה וטסה לירוחם. לקחו מזכירה זמנית במקומה. חזרה אולי אחרי שנה התרעננה כמו עץ אחרי גשם.

הקצתי עליה: “התחתנת?” ענתה שכן, ויש גם בן. הגבר שלה בסדר. הדירה מושכרת. לא שינתה שם משפחה עדיין אלקבץ.

אבל היום כבר כולם זוגות, למה להתחתן בכלל המשכנו בעבודה עניינית בלבד, כל אחד חי את חייו.

לפני שלוש שנים נעמי חלתה, הייתה הרבה בבית חולים, עד שנפטרה ממש פתאום. גיליתי על זה רק כשחתמתי על מענק המשפחה.

חבל, צעירה מאוד הייתה. אל תדביקי לי פתאום בן, ילדה. היה לה בעל.

אותו רגע נכנס יהודה למטבח. הילד העיף חיוך מנומס, ואבא החוויר. עכשיו כשהיו שניהם זה לצד זה, הדמיון היה על גבול המביך.

בוא, נתוודע! אבא הושיט יד רועדת. אריאל לוי.

יהודה אריאלי אלקבץ, לחץ בידו את ידו בגבורה.

שניהם, באותו רגע, הרימו גבה באותה זווית העתק-הדבק.

איזה יום! כולם פה נקראים יהודה! צחקה מיכל בלחץ.

יהודה הלך להתרענן, בעוד אבא עוקב אחרי בתו בהלם.

רגע, היא לא התחתנה בכלל. היא חזרה לירוחם כדי ללדת בסתר. תשאל פעם בביקורת שכר מתי בדיוק הייתה בחופשת הלידה?

היא אפילו המציאה את הסיפור על נישואים כדי שלא תרגיש אשמה. יהודה אומר שלא היה לו אבא אף פעם. אתה מבין אף פעם.

אבל נעמי לא היו לה אחים! אז מאיפה הדודה והסבתא פתאום? תהה.

יהודה שמע את זה מהדלת: “זה אתם מדברים על אמא שלי? דודה ורדה לא באמת דודה קרובת משפחה רחוקה. הן באו כשאמא כבר לא קמה. וסבתא תמר היא אמא של ורדה. אחרי שאמא נפטרה, ורדה לקחה אותי.

היה חייבים לעזוב את הדירה, אז המשפחה לקחה אותי אליה. אפילו מקבלים עבורי כסף מביטוח לאומי. הדוד כל הזמן מקטר שמעט מדי.

אבל אני זוכר אותך, אריאל לוי! התמונה שלך עמדה אצל אמא על שידת האיפור. אחר כך היא באלבום. בהתחלה חשבתי שאתה שחקן ישראלי מפורסם. שאלתי אותה, אמרה כשתגדל תדע.”

מיכל פיטמה את יהודה ונתנה לו דמי כיס לסינמה סיטי. אחרי כמה דקות נתנה לאביה מבט מתגרה:

אז נשארו לך בכלל ספקות?

נראה שלא. רק שצריך בדיקת דנ”א בשביל לפרוץ סבך המשפטים השיב.

מייד הגיעה דרמה: לחץ דם קליני, התקף-לב פסיכולוגי של אשת אביה, שושנה. היא נרגעה די מהר, טסה לילת, שבוע סגרה את העניין. אחר כך פגשה את יהודה התלהבה אבל לגדל? “לב חלש, עצבים, לא בשביל זה.”

יש לי עוזרת מנקה, לא אופר אמרה. לא הלחיצו אותה.

אריאל בילה עם הבן שמח מזה. מצא עוד ועוד דברים דומים שניהם שונאים דייסת סולת, מבסוטים על חתולים.

אבל לשושנה יש אלרגיה לחתולים, וליהודה לא הייתה דירה מעולם, לא היה איפה להחזיק חתול.

שניהם שורקים ל’, אותו ל’ חלש. וכל זה עוד לפני הנראות הבולטת.

סוף סוף נסגרו כל הפינות המשפטיות, כמה חודשים. אבא הביא מסמך חדש:

מהיום אתה הבן שלי חוקית. הנה התעודה שלך. אתה תמיד היית שלי, פשוט לא ידעתי. תסלח לי?

אתה לא חייב לקרוא לי אבא, תקרא איך שבא לך. רק תדע שמעכשיו אתה לא לבד יש לך גב אני. יש לך מיכל אחות.

אני ידעתי שאתה אבא שלי חייך יהודה עוד כשראיתי אותך לראשונה.

איזה חכמים הילדים היום גיחך אבא, חיבק את הבן.

מיכל קלטה דמעה של התרגשות אצל אבא, אבל הוא מהר אסף עצמו. יהודה נשאר לגור עם מיכל, לפעמים קופץ לשושנה, אבל אבא כל יום מגיע. ואפילו אימצו חתול

מישהו חילק גורים ליד רמי לוי יהודה בחר את הכי מסכן. הוא קרא לו “מיצי”. באותו רגע הרגיש שהוא המאושר באדם.

נ.ב.
אריאל לוי הזמין מצבה לבנה מנשף לנעמי.

הוא ויהודה נוסעים אליה לקבר, מביאים פרחים.

יום אחד הביאו פרחים טריים, ויהודה אמר:

אתה יודע, אבא, יום לפני שנפטרה… היא ביקשה ממני לא לבכות יותר מדי. אמרה שלא באמת נעלמת רק עוברת עולם ותשגיח עליי. גם תעזור לי איכשהו. עכשיו אני מבין: היא בעצמה סידרה שמצאתי את מיכל, ואתה אחר כך. אני בטוח בזה. אתה מאמין לי, אבא?

בטח שאני מאמין, ענה לו אבא.

Rate article
Add a comment

fifteen − eight =