אבא, אל תיקח אותה! בכתה בשקט הבת הצעירה, תמר, בת שבע, אפה אדום מדמעות. אי אפשר למסור את שילי, היא ישנה שלנו!
השילה שלך, אבא, דוד לוי, סובב את ההגה בחדות, עשתה צרכים בכל מקום. במסדרון, ליד התנור, ואתמול גם בנעליים שלי. איפה שצריך לא הולכת. מה אני אמור לעשות איתה?
אבל אבא…
כך קורה עכשיו. דוד לוי מניע את המכונית הישנה שלו סובארו לבנה, מתקלפת, כתמי חלודה על הכנפיים. במושב האחורי, בקופסת קרטון צפופה, מייללת בקול דק שילי.
אבא, אל תיקח אותה! מתחננת תמר, בוכה, עיניה אדומות. היא ישנה שלנו!
השילה שלך, אבא סובב את ההגה בחדות, עושה צרכים בכל מקום! במסדרון, ליד התנור, אתמול גם בנעליים שלי… למקומות שצריך לא הולכת. מה אני עושה איתה?
אבל אבא…
די! מתפרץ האבא.
הרכב קופץ מעל מהמורות בדרך, תמר נשארת לעמוד ליד השער, אוחזת בו חזק בשתי ידיים, ובעיניה עוקבת אחרי הסובארו המוכה שנעלמת במעלה הרחוב.
תחילת סתיו רטוב ואפור. שמיים נמוכים וכבדים מעל המושב. הרוח משחקת בצמות של תמר, מצמידה את שמלת הכותנה אל גופה.
תמרי, הביתה! תתקררי! קוראת לה אימא, מרים לוי, מהחלון. למה את עומדת כמו עץ תקוע?
תמר לא זזה. דמעות עוקצות את לחייה וזורמות במורד פניה.
שילי… השילה שלהם. גינגית קטנה, גרביים לבנים ופרווה רכה. בערב היא מתכרבלת על ברכיה של תמר, נרדמת ליד התנור החם. עכשיו…
בבית יש ריח של כרוב מבושל ובצק שמרים אימא מכינה חלות לשבת. הילדים הגדולים יונתן (בן 13), נעמי (11) ועמרי (9) יושבים עם מחברות.
או לפחות עושים את עצמם. יונתן מושך בעט בכעס, כמעט לא מסתכל על הדף. נעמי מתחבאת מאחורי תנ”ך, עיניה אדומות. עמרי, שבדרך כלל רועש, שותק ונושך עיפרון.
תמיד זה ככה, פולט יונתן בפתאומיות וזורק את העט. אבא מחליט וזהו! אף אחד לא מתחשב בנו!
די, תוריד טונים! עונה מרים, לשה את הבצק בנמרצות. אבא יודע מה הוא עושה. אנחנו כבר עם שלושה חתולים בבית. מיצה ומאיר משתמשים בארגז, כמו שצריך. רק השילה שלכם…
אפשר ללמד אותה! מתערבת נעמי, נסערת. היא עוד לא התרגלה!
ללמד אותה?! מחייכת האם בעייפות. ומי ילמד? אני? לי הראש מקיץ עד חורף: פרות, גינה, ארוחות, ואתם ועכשיו גם חתולה שמשתינה איפה שבא לה.
היינו מלמדים אותה לבד! מתעקשת נעמי.
מאוחר מדי! עונה מרים בקצרה.
תמר נכנסת שקטה, מתיישבת ליד החלון. מביטה בגשם הדק. הרחוב נראה לה עצוב בתים אפורים, גינות עזובות.
אימא היא תחזור הביתה? שואלת בקול חלוש.
מרים נאנחת:
לא יודעת, ילדתי. לא יודעת…
אחרי כחצי שעה דוד חוזר, משליך מעיל רטוב על הוו, עובר בשתיקה למטבח, לא מסתכל אפילו על הילדים.
נו? שואלת מרים.
לקחתי אותה. השארתי ביישוב ליד, אצל משפחת כהן. אמרו שידאגו לה.
זה רחוק? שואל עמרי.
חמשה קילומטרים, אולי יותר נאנח האב.
היא לא תחזור, לוחשת נעמי.
וזה בסדר, עונה דוד בקור. נגמר הדיון. מוזגי תה, אני קפוא.
מרים מוזגת לתוך כוס את התה, שמה לאב על הצלחת פסטה ברוטב עגבניות. דוד אוכל בדממה, מושך את האטריות בזעם עייף. אף ילד לא נוגע באוכל כולם בוהים בצלחות כאילו מונח בפנים משהו כבד וחסר טעם.
מאוחר בלילה, אחרי שהכל נרגע וכולם כבר במיטות, תמר מתהפכת מצד לצד. שוכבת בחצי המיטה שחולקת עם נעמי, מקשיבה לרעש הגשם, לקירות החרוקים, לנביחות כלב רחוק.
נעמי, את ערה? לוחשת.
כן עונה נעמי בשקט.
שילי בטוח תחזור. אני יודעת. היא בדרך הביתה.
די עם השטויות. איך תמצא את הדרך? אבא לקח אותה רחוק חמשה קילומטרים! בשביל חתולה קטנה זה כמו מדינה אחרת.
אבל היא חכמה! היא תמצא אותנו.
נעמי מתכרבלת לקיר, לא עונה. תמר שוכבת בעיניים פקוחות, לוחשת בלב, כמו שסבתא למדה אותה: “אלוהים, תשמור על שילי. תביא אותה חזרה. בבקשה…”
—
בינתיים, שילי מסתתרת מתחת לתנור בבית משפחת כהן במושב ליד. אנשים טובים נתנו לה קערת חלב, חתיכת נקניק, אפילו ליטפו בעדינות. אבל החתולה לא מגרגרת, לא מתקרבת. היא יושבת קטנה, קפוצה, זרה בין זרים.
איפה הבית שלה? איפה הילדים תמר, נעמי, עמרי, יונתן? איפה מרים, שנתנה לה לפעמים גבינה מהצלחת? איפה ריח החצר תנור עץ, דשא, חלב?
כאן הכל מריח אחרת. קולות זרים. בבית מסתובב חתול ענק ואפור, ששורט ומגרש אותה מהאוכל.
היא מחכה. עד הבוקר. וכשהגברת פותחת את הדלת להאכיל תרנגולות, שילי בורחת החוצה כמו רוח.
הי! לאן את רצה? צועקת הגברת כהן.
אבל החתולה כבר דוהרת. דרך הערוגות, מעבר לגדר, לכיוון הכביש. לא עוצרת עד שמוצאת את עצמה בשדה בוצי, רטוב בלב סתו.
הגשם לא עוצר. יורד מהבוקר קר, חותך. הפרווה הג’ינג’ית שלה דבוקה לגוף, רגליה מחליקות בבוץ, ציפורניה ננעצות בעפר.
אין לה מושג איפה היא. אבל בתוכה נדלק ניצוץ קטן של זיכרון, דחף קדום לוחש: עוד קצת… לשם… לא להפסיק.
יום עובר. היא מוצאת מחבוא תחת ערמת חציר רקובה. רועדת מקור. הבטן מתהפכת מרעב. מנסה לתפוס עכבר זה בורח. שותה מים מגשם שלוליות מים מרירים, בטעם אדמה.
ביום השני היא מגיעה לכביש. אספלט שבור, נהגים מתיזים בוץ. שילי כושלת על השולי, נופלת וקמה, שוב ממשיכה.
בלילה מוצאת סככה נטושה. קורות רקובות, ריח עכברים. מצליחה לתפוס אחת ולאכול לא לועסת. קצת יותר קל.
ביום השלישי מתחיל שלג. הראשון השנה. שלג כבד, נדבק לגבה. חתולתה כתומה משאירה סימנים כהים על הלובן. כפות רגליה מדממות, ספוגות בוץ ושריטות. ועדיין היא ממשיכה, כי שם, רחוק, יש בית. שם יש ילדים, פינה חמה, ואמא אחת שיודעת לחבק גם כשכועסת.
ביום הרביעי מופיע החורשה המוכרת אילנות אקליפטוס. ליבה של שילי דופק מהר. היא ממהרת, כמעט רצה. כן! זוהי החורשה שם היו הילדים קוטפים פרחים, שם תמר הכינה זרים.
ביום החמישי מגיעה החתולה לנהר צר, אבל קר כקרח. חוצה אותו, רועדת, נושמת בקושי.
ביום השישי מתחילים להופיע סימני מחלה הקול משתנק, האף נוזל, הנשימה קצרה. אבל היא מתעקשת להמשיך.
ואז היום השביעי. בוקר מוקדם. שילי, מלוכלכת, מותשת ושלג דבוק אליה, מתייצבת מול שער מוכר. יושבת, מייללת קול חלש, צרוד. אף אחד לא פותח. מייללת שוב, חזק יותר.
הדלת נפתחת. אל המרפסת מתפרצת תמר יחפה, בפיג’מה.
שיייילי! צורחת הילדה, רצה לשער ופותחת אותו לרווחה, אוספת בידיים רועדות את החתולה החולה. אמא! אבא! כולם! היא חזרה! היא הצליחה!
אחריה יוצאים נעמי, עמרי ויונתן. מרים, מנגבת ידים בסינר, מתקרבת לראות מקרוב.
אוי, מסכנה, היא שלד והאף שלה נוזל היא קפאה, לוחשת האם.
צריך לרפא אותה! מתחננת נעמי.
רפא? מרים מהססת, למי יש וטרינר לחתולים? יש ליוטרינר רק לפרות אבל טוב, ננסה חממי לה חלב. תביאו סמרטוט, צריכים לנקות אותה. נראה הלאה…
בפתח הבית עומד דוד, מביט מהצד על החתולה המחובקת בידי בתו הקטנה.
אז מצאה את הדרך… ממלמל.
אבא, היא עברה חמשה, אולי שישה קילומטרים! אתה מבין מה זה בשביל חתולה? קופץ יונתן.
האב לא עונה, רק חוזר בשקט פנימה.
—
שילי נכנסת פנימה, שוכבת ליד התנור. תמר מביאה לה קערה עם חלב חם. שילי שותה בחמדנות, החלב משפריץ על שפמה. נעמי מנגבת בזהירות את הפרווה במגבת ישנה.
כפות הרגליים שלה פצועות לוחשת נעמי בקול חנוק. אימא, בואי תראי…
מרים מתיישבת לידה, בודקת בעדינות:
אכן, מסכנה עמרי, רוץ תביא יוד. נעמי, תביאי תחבושת. נטפל בזה.
ומה עם ההצטננות? שואלת תמר.
ננסה תה קמומיל, עונה האם. נדבר עם סבתא רבקה, היא יודעת לרפא כל דבר. הכי חשוב חום וארוחות טובות. מאת השמיים.
מכאן ואילך דואגים הילדים לשילי במסירות. תמר לא זזה ממנה, מחבקת ומלטפת. נעמי מרתיחה לה מרק עוף. עמרי מוצא שמיכה ישנה ופורס לידה. יונתן עומל עם פטיש וברגים.
מה אתה בונה? שואלת נעמי.
ארגז חול, עונה יונתן. שנלמד אותה, כמו כולם.
אתה חושב שזה יעבוד?
נצליח.
שילי חולה כמעט שבוע מתעטשת, נושמת בקושי, עיניה דומעות. אבל הילדים לא מוותרים: מטפטפים קמומיל, משקים בחלב, עוטפים בשמיכה.
לאט לאט היא חוזרת לעצמה. השפעת עוברת, העיניים מנצנצות, הפרווה מתרוממת חזרה.
ואז מתחילים לאמן את שילי לארגז. יונתן שם לשם חול, וכל פעם שהיא מחפשת פינה מושיבים אותה שם.
פה, שילי, כאן מסבירה תמר שוב ושוב.
שילי מתמרדת, מנסה לברוח. אבל סבלנות הילדים גוברת. ואז, יום אחד קורה נס: שילי הולכת בעצמה לארגז, חופרת בחול, עושה הכל לפי הכללים.
הצלחנו! צועקת תמר. אימא, אבא! היא עשתה לבד!
מרים מחייכת, ראשונה מזה ימים.
הנה… כנראה שאפשר ללמד. מי חשב.
דוד יושב עם עיתון. מרים את מבטו, מסתכל על החתולה שמתארגנת לישון ליד הארגז.
עקשנית את, לוחש. איזו עיקשות… כמה קילומטרים הלכת
אבא, אתה לא תיקח אותה שוב? שואלת תמר בלחש.
האב שותק, שוקל את דבריו, ולבסוף עונה:
לא. אם חזרה בעצמה כאן המקום שלה. איתנו.
תמר קופצת עליו ומחבקת, כאילו פוחדת שמא יחזור בו.
תודה, אבא! תודה!
די, מספיק עונה, אבל חיוך קל מרצד.
—
שילי נשארה בבית עוד שנים רבות. מאז לא עשתה צרכים בפינה, תמיד השתמשה בארגז. בערב התכרבלה ליד התנור והתחממה. צדה עכברים לא פחות טוב ממיצה ומאיר, והילדים התגאו בה מאוד.
לפעמים דוד הביט בה ונענע בראש.
יש לה נשמה אמר. אמיתית. היא יודעת איפה הבית שלה. ושום מרחק לא יעצור אותה.
והילדים תמיד הסכימו. כי ככה זה שילי ידעה לאן לחזור. והיא חזרה. דרך גשם, קור, רעב וכאב. כי בבית, ציפו לה.
וכל עוד מחכים יש חיים, והחיים ממשיכים.
