אבא, אל תיקח אותה! יבבה הבת הקטנה, הדס, בת השבע, אף אדום ודמעות זולגות בלי סוף. אסור לתת את שוקי, היא שלנו!
שלך או לא, אבא שלה, עודד, מסובב את ההגה בעצבים שוקי עושה צרכים בכל מקום. בסלון, ליד התנור, ואתמול בתוך הנעליים שלי! והיא בשום אופן לא מוכנה ללמוד ללכת לארגז חול. מה את רוצה שאעשה איתה?
אבל אבא….
מספיק, די, התפרץ.
הרכב טויוטה קורולה לבנה, ישנה, שמגרדת את עצמה יותר מהכלב השכן טס ברעש על דרך חצב, חורש את הבורות כאילו אלה שלל המערכה. מאחורה, בקרטון מהודק בסקוטש, שוקי מייללת דק ושבור.
אבא, אל תיקח אותה! התחננה הדס, נצמדת לשער, אוחזת בדי הברזל כאילו עוד רגע הכל יתמוטט.
אך המכונית נעלמה במעלה הרחוב.
הסתיו ברמת ישי היה רטוב וקודר. שמיים אפורים-אפרפרים השתפלו מעל היישוב. הרוח פיזרה להדס את הצמות של אמא בת שבע, דגדגה אותה בקצה שמלת הפסים.
הדסי, הביתה! את תתקררי! קראה ליאורה, אמא, מהחלון למה את עומדת ככה, כאילו טמנת שורשים?
הדס לא ענתה. דמעות שרפו לה על הלחיים.
שוקי… שוקי שלנו… גינגית עם גרביים לבנות ובטן רכה. בערב הייתה מתכרבלת על הדס, נמרחת על הברכיים. ועכשיו…
בבית ריח של תבשיל כרוב ושל בצק שמרים; אמא מגלגלת חלות. האחים יונתן (13), יערה (11) ועומר (9) מכינים שיעורים, אבל בפועל יונתן רושם משהו במחברת ולא מסתכל, יערה מתחבאת מאחורי ספר, עיניים אדומות, ועומר בולע עפרון ולא אומר מילה.
תמיד אותו סיפור, פלט יונתן, מפיל את העט על השולחן אבא החליט, אז זהו זה! מי שואל אותנו בכלל?
תיזהר, אל תדבר ככה! גערה בו ליאורה. אבא יודע מה הוא עושה. שלושה חתולים כבר יש, מיטzi ו-גידי כולם יודעים איפה השירותים שלהם. וחוץ מזה שוקי שלכם
היא פשוט לא התרגלה, התפרצה יערה בבכי. היינו יכולים ללמד אותה!
מי ילמד? אמא פרצה בצחוק יבש לי אין זמן אפילו בשביל עצמי: עבודה, סירים, גינה, אתם… ולפחות החתולה עם רגל על הראש.
היינו עושים את זה בעצמנו! טענה יערה.
מאוחר מדי, קבעה אמא.
הדס נכנסה פנימה חרש, התיישבה ליד החלון, מסתכלת דרך גשם דקיק שממסך את הרחוב והבתים המנומנמים.
אמא… היא תחזור הביתה? שאלה חרש.
ליאורה נאנחה עמוקות
הלוואי, דסי. אולי…
…
כעבור חצי שעה עודד שב לבית, נשם עמוק.
טוב, נו? שאלה ליאורה כאשר תלתה את המעיל שלו על הקולב.
לקחתי אותה לכפר ברוש, השארתי אצל משפחת אידן. אמרו שישגיחו.
זה רחוק? שאל עומר.
חמישה-שישה קילומטר, רטן.
היא לא תחזור, לחשה יערה.
ואני לא רוצה שתשוב, ענה עודד בקרירות. זהו, די. תשימי תה, קפוא לי.
אמא מזגה תה, הניחה שניצלים צלויים וחלה טרייה. עודד שתק, לועס בכעס. הילדים ישבו ליד השולחן, בוהים בצלחות כאילו משהו כבד ולא אכיל מונח בהן.
מאוחר בלילה, כשהכל שקט, הדס שוכבת במיטה, מאזינה לגשם נוקש על התריסים, קירות ישנים מקרקשים, ולפעמים נביחת כלב מהוואדי.
יערה, ערה? לחשה.
כן, לחשה בחזרה.
שוקי תחזור. אני יודעת. בטוח.
די שטויות. איך תמצא בכלל? אבא לקח אותה רחוק. חמישה קילומטר זה כמו מעבר לים בשביל חתולה כזו.
אבל היא חכמה! היא תגיע.
יערה שתקה, הסתובבה אל הקיר. הדס לחשה תפילה חרישית כמין מנהג סבתא: “אלוהים, תשמור על שוקי, שתחזור הביתה, בבקשה…”
…
ובינתיים, שוקי יושבת מתחת לתנור אצל משפחת אידן בכפר ברוש. האנשים טובים חלב נתנו, פרוסה הניחו, גם ליטפו קצת. אבל החתולה שתקה. אין לה מה למרוח על הלב של אף אחד. היא יושבת, זרה בין זרים, מקופלת בתוגה צפופה.
איפה הבית שלה? איפה הדס, יערה, עומר ויונתן? איפה ליאורה, שגונבת לה קורנפלקס מתחת לשולחן? איפה ריחות גינה, עץ הלימון, חלה חמה?
כאן הכל אחר. קולות זרים. יש חתול ענק, אפור, שורק עליה בגסות כשהיא מתקרבת לאוכל.
היא חיכתה. עד הבוקר. וכשגברת אידן פתחה את הדלת לטפל בתרנגולות, שוקי ברחה.
אוי, לאן את רצה? זעקה אידנית.
אבל שוקי כבר שעטה דרך הגינה, זינקה בזריזות לגדר, רצה לשדה דרך הטיפות.
הגשם לא נפסק. שטף מהשמיים. פרווה נדבקת וכל צעד מחליק על הבוץ.
היא לא יודעת כיוון. הלב בוער בזיכרון עיקש; משהו פנימי לוחש: הביתה, הלאה. אל תוותרי
יום שלם עובר. שוקי מתחבאת מתחת לערמת חציר ישנה. רועדת מקור. בטן מצטמקת מרעב. ניסתה לתפוס עכבר, אבל הוא זריז ממנה וזינק לחור. שתתה מים מהשלולית, מים קרים בטעם אדמה.
ביום השני הגיעה לכביש. אספלט סדוק, רכבים מנתזים בוץ בזריזות, שוקי מדדה לצד הדרך, נופלת וקמה.
בלילה מצאה מחסן עזוב. בפנים ריח של עכברים ורצפות רקובות. אחד הצליחה לתפוס, בלעה בבת אחת. לרגע יש הקלה.
ביום השלישי פתיתי שלג ראשונים. נדבקים לגב. היא משאירה עקבות כהים בשוליים מול הלובן. כף רגל פצועה, נסדקת מהקור, אבל שוקי לא נעצרת.
כי שם, איפשהו, רחוק, יש בית. ילדים. חום של תנור. ואמא ליאורה שעדיין מגרדת לה בסתר מאחורי האוזן.
ביום הרביעי הבזיקה צמרת האקליפטוס המוכרת. הלב התפרץ. שוקי ממהרת, רצה ממש. זה המקום! כאן בילו בקיץ, כאן הדס עשתה זרי פרחים.
ביום החמישי גשר נחל קטן, כמעט קפוא. שוקי דילגה, חצתה, מגיחה רטובה ורועדת בצד השני.
ביום השישי השיעול מתחיל. נוטף מהאף, נשימה קשה. אבל שוקי ממשיכה, נגד הכל.
וביום השביעי, מוקדם בבוקר שוקי, עייפה, ספוגת שלולית, מתיישבת בשער החצר המוכר. מייאלת, בקול שבור וחלש. אף אחד לא מגיב. אז היא מייאלת חזק יותר.
הדלת נפתחת. הרצה הדס יחפה ואפילו לא לבשה סוודר.
שו-קי-י! צווחת הדס בשאגה, מזנקת אל השער, אוספת אותה לזרועות חסרות נשימה. אמא! אבא! כולם, תבואו! היא הגיעה! היא חזרה!
יין, יערה ועומר מצטרפים. ליאורה ממהרת, מנגבת ידים בסינר, מסתכלת מקרוב.
אוי, היא ממש מסכנה… אף נוזל… נראה שהיא חולה, לוחשת.
אמא, צריך רופא! זועקת יערה.
רופא? למי נשמע שקוראים וטרינר לחתולה? הווטרינר של המועצה בקושי מגיע לפרות, אבל חתולים מה שיהיה יהיה,
אבל אמא…
די להתבכיין. תקחו מגבת, תחממו לה חלב, ננקתה ושכבה לה. נראה מה הלאה.
עודד מציץ מהמטבח, מביט בחתולה בעיניים.
נו, מצאת את הדרך, מלמל.
אבא, אתה קולע? היא עשתה שבעה קילומטרים לבד! יונתן מתלהב.
עודד לא ענה, רק הסתובב למטבח.
…
שוקי חזרה הביתה, והניחוה ליד התנור. הדס הביאה קערה של חלב חם. שוקי שתתה כמו ספוג, חלב ניתז לה על השפם. יערה הברישה במגבת ישנה ומנסה שלא להכאיב.
הפדים שלה דיממו לחשה יערה. אמא, תראי…
ליאורה התיישבה לידן, בדקה.
וואו, עבר עלייך שבוע לא קל… נאנחה. עומר, זוז תביא יוד. יערה, תני לי תחבושת, נתחבוש.
ומה עם הנזלת? שאלה הדס.
ננסה קמומיל, אמרה אמא. נבקש מטיפת זהבה היא תמיד יודעת מה טוב. עיקר תשמרו עליה חמה, תאכילו כמו שצריך. כל השאר משמים.
מאותו הרגע, הילדים הפכו לאחיות וטיפלו בשוקי ביד אוהבת. הדס לא זזה ממנה, מלטפת ומדברת בקול חרישי. יערה הכינה לה מרק עוף. עומר סידר פוך ישן ליד התנור. יונתן בנה לה ארגז חול חדש מהארגז הישן.
מה אתה בונה? שואלת יערה.
ארגז חול. נלמד אותה כמו שצריך.
אתה מאמין שזה יצליח?
חייבים.
שוקי הייתה חולה שבוע שלם. התעטשה, נזלה, עיניים דמעו. אך הילדים לא וויתרו: טפטפו קמומיל, חלב חם, חיבקו ובילו איתה צמוד.
לאט לאט, התחזקה. הנזלת עברה, העיניים זהרו. הפרווה שוב התבהרה והתמלאה.
אז התחילו באימון: כל פעם מחזירים אותה לארגז. כאן, שוקי, כאן חוזרת הדס.
שוקי לפעמים בורחת, נעלבת; הילדים לא מתייאשים. ואז, לפתע, קורה נס: הולכת בעצמה, חופרת, עושה כפי שלימדו.
הצלחנו! צווחה הדס. אמא! אבא! היא עשתה לבד!
ליאורה חייכה לראשונה זה שבועות:
מי היה מאמין. אפשר ללמד גם גינגית עקשנית.
עודד יושב בשולחן, עיתון בידו. מרים מבט, רואה את החתולה הדבוקה לארגז.
עקשנית אחת, מלמל ברוך כמה כוח יש בחתולון כזה שבעה קילומטרים על ארבע.
אבא לא תיקח אותה שוב? לוחשת הדס.
הוא שותק רגע ואז, בשקט
לא. אם חזרה לבד כנראה כאן מקומה.
הדס מתעופפת וחובקת אותו, כאילו למנוע משוקי להיעלם שוב.
תודה, אבא! תודה!
יאללה, נו, רטן, אך חצי חיוך כבר מתגנב.
…
שוקי חיה בבית עוד שנים ארוכות. ומאז לא עשתה צרכים בחוץ אפילו פעם אחת: רק בארגז. בערבי חורף התכרבלה ליד התנור, ליקקה לילדים ידיים ורגליים, טרפה עכברים כמו כל חתול מורשה, ואפילו יונתן התגאה בה.
לפעמים עודד מביט עליה, מנענע בראש:
יש לה רוח, אמר תמיד חתולה עם נשמה אמיתית. יודעת איפה הבית שלה. ושום קילומטרים לא יעצרו אותה.
והילדים הסכימו. כי זה ברור: שוקי ידעה לחזור. דרך גשם, קור, רעב וכאב. כי איפה שמחכים שם הבית.
ואם יש בית יש חיים. והלב שקט.
