אבא, אולי כדאי שלא תבוא אלינו יותר! בכל פעם שאתה הולך, אמא מתחילה לבכות, והיא בוכה עד הבוקר.
אני נרדמת, מתעוררת, שוב נרדמת ושוב מתעוררת, והיא רק בוכה ובוכה. אני שואלת אותה, “אמא, למה את בוכה? זה בגללו? בגלל אבא?”
והיא אומרת לי שהיא בכלל לא בוכה, פשוט מצוננת. אבל אני כבר גדולה, כבר יודעת שלנזלת כזו אין דמעות בקול.
אבא של נעמה ישב מולה בבית קפה קטן בתל אביב, ערבב את הקפה שלו בכוסית לבנה קטנטנה, שכבר מזמן התקררה.
נעמה אפילו לא נגעה בגלידת הפסיפלורה שלה, אף על פי שלפניה היה כל טוב הארץ כדורי גלידה בשלל צבעים, מעוטרים עלים ירוקים ודובדבן מלמעלה, שעטופים כולם בשוקולד מריר.
כל ילדה בת שש הייתה קופצת על הפאר הזה, אבל לא נעמה. היא הרי כבר החליטה, נדמה לה שכבר בשישי שעבר, לדבר באופן רציני עם אבא.
אבא שתק. שתק הרבה זמן, ואז סוף סוף אמר לה:
אז מה נעשה, נעמה שלי? לא נראה אחד את השנייה בכלל? איך אחיה ככה?..
נעמה קימטה את אפה, אפון קטן כזה, כמו של אמא, חשבה פתאום, ואז אמרה:
לא, אבא. גם אני לא יכולה בלעדיך. בוא נעשה משהו: תתקשר לאמא ותגיד לה שמיום שישי אתה אוסף אותי מהגן.
נטייל ביחד, ואם נרצה קפה או גלידה, אפשר לשבת בבית קפה. אני אספר לך על החיים שלי עם אמא, כל מה שתרצי לדעת.
היא חשבה עוד רגע, ואז המשיכה בתבונה:
ואם תרצה לראות את אמא, אני אצלם אותה בפלאפון שלי כל שבוע ואראה לך תמונות. רוצה?
אבא חייך חיוך קטן, הסתכל על הבת החכמה שלו, והנהן:
טוב, בוא נחיה ככה עכשיו, נעמה שלי
משהו השתחרר בליבה של נעמה והיא סוף סוף התחילה לפשוט ידיים אל הגלידה. אבל השיחה עדיין לא נגמרה, היה לה עוד משהו חשוב לומר, הרי כשהשפם הלבן נמרח לה על השפתיים, היא ליקקה אותו וחזרה להיות רצינית, כמעט בוגרת.
כמעט אישה. שצריכה לדאוג לגבר שלה, גם אם הוא כבר נהיה קצת מבוגר: בשבוע שעבר היה יום ההולדת של אבא. נעמה ציירה לו בגן כרטיס ברכה, וצבעה במסירות את המספר הענקי “28”.
פניה שוב נהיו רציניות, היא צמצמה גבותיה ואמרה:
נראה לי שאתה צריך להתחתן שוב
ובהבלגה גדולה שיקרה:
אתה לא כזה זקן
אבא הבין את מחוות הרצון הטוב שלה וחייך:
“לא כזה”? נשמע כמו נחמה
נעמה התעקשה בשעשוע:
באמת לא! תראה, דודי רועי שבא אלינו פעמיים לאמא, הוא אפילו כבר קצת קרח, פה למעלה
נעמה הצביעה על הקודקוד שלה, החליקה את תלתליה, ואז קלטה איך אבא התכווץ והביט בה בחדות והיא מיד הבינה, היא פלטה סוד של אמא.
בתגובה הידקה את כפות ידיה לפיה והרחיבה עיניה באימה ובהפתעה.
דודי רועי? מי זה הדוד רועי הזה? זה המנהל של אמא? כמעט בצעקה, כמעט לכל בית הקפה אמר אבא.
אני באמת לא יודעת, אבא היא התבלבלה מהתגובה הסוערת הזו אולי הוא כן המנהל. הוא בא, מביא לי שוקולד, וגם עוגה לנו.
וגם, נעמה התלבטה אם לשתף, במיוחד את אבא כזה “לא רגוע”, לאמא הוא מביא פרחים.
אבא שילב אצבעותיו בעצבנות והביט בהן זמן רב. נעמה הרגישה איך ברגעים אלה ממש, הוא עומד לקבל החלטה גורלית בחיים שלו.
אז היא חיכתה, לא מיהרה. כבר ידעה, או לפחות חשבה לדעת, שכל הגברים איטיים. צריך לדחוף אותם להחלטה הנכונה.
ומי ידחוף אם לא אישה, אם לא אחת מהחשובות בחייו?
אבא שתק, ושתק, ולבסוף העז. נשם עמוק, הגביה ראשו ואמר אילו הייתה נעמה קצת גדולה, הייתה מבינה שהוא אמר את הדברים בטון כמו זה של אותלו מול דסדמונה.
אבל בינתיים היא לא ידעה על אותלו, דסדמונה או שאר אוהבים מפורסמים; היא פשוט שופכת חיים חדשים, לומדת מאנשים שנפגשים, שמחים ולעיתים נדמה שבוכים מסתם שטויות.
אז אבא אמר:
בואי, נעמה. כבר מאוחר. אלווה אותך הביתה. וגם אדבר עם אמא.
נעמה לא שאלה למה בדיוק ידבר עם אמא, אבל הבינה שזה חשוב, ומיהרה לסיים את הגלידה.
אחר כך קלטה שההחלטה שאבא לקח, חשובה יותר אפילו מהגלידה הכי טעימה, לכן זרקה את הכפית, ירדה מהכיסא, ניגבה את שפתיה בגב כף ידה, פימפמה באף, וסיפרה לאבא בעיניים ישרות:
אני מוכנה. נלך
הם לא הלכו הביתה, הם כמעט רצו. באמת, אבא רץ, אבל אחז ביד של נעמה, והיא כמעט התרוממה באוויר, כמו דגל.
כשהגיעו לבניין, דלת המעלית בדיוק נסגרה, מעלה איזה שכן. אבא הביט בנעמה בתמיהה. היא חייכה אליו ואמרה:
נו, אז מה עושים? למה מחכים? מה זה כבר שבע קומות
אבא הרים אותה בזרועות, וטיפס יחד איתה במדרגות.
כשהגיעה לדלת, אחרי שצלצל ממושכות, אמא סוף סוף פתחה, ואבא מיד התחיל מהעיקר:
איך את עושה לי את זה? מי זה רועי הזה? אני עדיין אוהב אותך! ויש לנו את נעמה
ואז, בלי לשחרר את נעמה מהחיבוק, חיבק גם את אמא. ונעמה חיבקה את שניהם חזק בצוואר, ועצמה עיניים, כי המבוגרים התנשקו.
כך זה בחיים, לפעמים בדיוק ילדה קטנה מצילה שנים מהמבוגרים, אלו שמלאים בפגיעות וכבוד, שאוהבים זה את זו ואותה אך מרשים לגאווה ולריב לנהל אותם
כתבו לי בתגובות מה אתם חושבים, ותעשו לייק!
