היום, אחרי שניסעתי ברכבת הפזורה שמקשרת בין תל אביב לירושלים, ישבתי בתא השני והתחלתי לכתוב במחשבותיי. לא יודע איך הצעירה המפולפלת, לבושה בחולצה אופנתית ומעוטרת בתסרוקת תספורת קצוצה, הצליחה לשכנע אותי לנסות להגרר בעת של קריאת גורלות. היא נראתה לי כמו אישה בת שלושים, בעלת גוף חינני שמרבה להקניט את מי שאני, ועם חיוך שמזמין לשיחה. רק העיניים שלה… מה היה שם? לא ראיתי בכלל היא חבשה משקפיים כהים, כאלו שמיועד למזג אוויר מעונן שבו השמים נראים כמו קופסאות אפורות של חורף. אולי היא נרתעה משקעים סביב העיניים או משטף שחרור של כאב, אבל זה רק הוסיף לבלבול שלי.
חיפשתי כל סיבה מצידו של המעשה הלא רגיל הזה, ולא מצאתי חצי. סקרנותי התעוררה, אבל לא הכרתי אותה טוב. כל מה שידעתי היה שהקרא לה רחל והיא עובדת במסעדת קפה בתל אביב. לשאול מישהו כמעט זר: “למה אתה לובש משקפיים כך?” היה קצת מביך. אולי יש לה בעיה בעיניים? החלטתי לשמור על שקט ולתת לשיחה הריקה להמשיך, בדיוק כמו כל נוסע אחר ברכבת הקטנה.
פתאום, ברגע של שינוי במבט, היא הציעו לי:
אורית, מה דעתך שאקרא לך? זה ממש טוב שלי. סבתא שלי הייתה מגוונת במקצוע ההוגיונות. היא הייתה אמיתית, לא מזוייפת כמו הרבות שהיום מסתובבות בכל פינה. לא רוצה לדעת מה גורלך? אולי זה מעניין.
הייתי עמומה. לא רציתי לדעת מה צפוי לי. אבל היא המשיכה:
תודה, רחל, אבל אני לא מאמינה בכרטיסים או במזלות.
אז אין לך מה לחשוש
מה גרם לך לחשוב שאני מפחדת? רק… לא רוצה ניסיתי לשמור על קול בטוח, והלב שלי דפק בחוזקה כששמתי לב שהשפתיים שלה רוטטות בחיוך.
היא השיבה:
אין שום לחץ, אף אחד לא מקפיא אותך.
ואז, כאילו נגעו במגע בלתי מצופה, היא פתחה שקית קטנה מצמר וניקלה חפץ של קלפים על השולחן שבין שנינו. רחל הורידה את המשקפיים והביטה בי. משקפי השמש היו גדולים כל כך שכיסו את העיניים שלה לגמרי, ולחצתי בחשש.
איך תעשי קריאת גורלות אם את לא רואה? לחשתי בטירוף.
אל תדאגי, אורית, אני מרגישה את הקלפים, יודעת את כולם. אין לי הרבה תחביבים בחיים. נתחיל? היא חייכה ואיפה משקפיים חזרו למקומם.
הקפדתי על תנוחתי, מתעלמת מהעובדה שהיא לא ראתה את תנועותיי. רחל פזרה את הקלפים במעגל, כצוות קבלה של ריטואל עתיק, והורתה:
הפכי את הקלף הקרוב ביותר אליך, הוא יראה לך את העבר.
הצמדתי את ידיי לקלף, ריעול הלב היה חזק. הקלף היה ריק לחלוטין, בלי ציור. היא חשבה לרגע.
מוזר, דף לבן משמעותו שלא היית קיים בעבר. איך זה אפשרי?
פניתי אליה בניסיון להישאר בטוחה, למרות השקר שמצדק לי ברגישות. היא הציעה להרים קלף אחר, כל מה שרציתי היה להסתלק מהתא לפני שהאחרים יזכרו את הקול המחריד שלה.
למרות זאת, נמשכתי על הרוח שהטילה עלי, וכשמזוגתי קלף שני, אותו תוצאה דף לבן. חשדתי ברמאות ובמזימת זיוף, והצטרפתי אליי האומץ לשאול:
אולי נגמר? כל הקלפים שלך כאלה? זה נראה כבדיחה גרועה.
רחל נראתה מוטרדת, אך חייכה במאמץ.
אני מבטיחה לך שהקלפים רגילים, הציור נעשה באקציב עדין. אני מרגישה את המרקם בקצות האצבעות, עכשיו הכל חלק. תנסי שוב, אולי ניגש למצב של היום.
קחתי שני קלפים בבת אחת, נגעתי בהם בידי. ללא שום חור או צלקת נייר חלק ולבן. זרקתי אותם אליה.
די, למה את עושה את זה? מה המטרה?
היא נראתה מבולבלת, אפילו פקועה.
באמת, לא חשבתי על כך, רק רציתי לשעשע אותך ברכבת. בואי ננסה פעם אחרונה למען העתיד
בצחוק מרמור, לקחתי קלף שלישי, הפכתי אותו, וחשבתי להראות לרחל, אבל נזכרתי שהיא לא תראה בכלל. כמעט צעקתי:
העתיד שלי לבן לבן. ועכשיו?
היא הפכה לבהורה קפואה, כמסכה של איום.
כנראה שאני עומדת למות בקרוב, נכון?
פקפקטתי, אך לא קראתי לה, פשוט לקחתי את המעגלה והתרמתי את ידיי אל החלון, נאנחתי בכעס:
איך אוכל לדעת? כולם מתים בסופו של דבר נפרד, אני יורדת בתחנה הבאה, יש לי משימה דחופה.
יצאתי מהתא בלי להביט לאחור, מרגישה שהמזל שלי נמס. נחשתי ברגע של כעס: הפגיעה הזאת הרסה לי את ההרגשה. בחוץ, בחלל המברק של תחנת צפת, הקפצתי לשטיח הממתין לי, משכה אל ריח של קפה, ופנתה לי דלת הרכבת. עברו על פניי כמה אנשים מהירים, ופסעתי אל חוף הלילה.
בקושי מצאתי אישה שנעה בעדינות במרפסת של הרכבת, מחזיקה סיגרייה. פניתי אליה במבט מבולבל:
יש לך מצת?
היא הנהנה:
בוודאי, קח. והחלה להוריד את מצתה, נקרעה לפנים, נזלתה בריח האפר. נשפתי עמוק, הצטרפתי לשחרור הריחות, והרגשתי קלה יותר.
פתחנו את הדלת ויצאתי אל תחנת הצפון הקטנה, משכתה מבט על אדם שמביט בי בחשש. לחצתי את השערים בחיי קול רך, כמתבונן במראה של עיניו המפוחדות, ונגעתי בגרון שלו במילה:
מצטערת, לא רציתי להפחיד. הזמן שלך עדיין לא הגיע, אני רק בחופשה, איבדתי שליטה. כשראיתי את המוות בעיניי, חשבתי שאוכל לכבות אותו.
צחקתי לעצמי תוך כדי הליכה בדרכי, והקפדתי להדק את התיק על כתפתי. היום היה מלא במפגשים מוזרים, אבל לפחות יש לי סיפור לשתף בו את עצמי. מקווה שהחופשה תמשיך להיות נעימה יותר, בלי נבואות קפדניות של מזל רע. עד מחר, יומן.
