“אני לא אוכל משלשום, תבשלי כל יום מחדש.” בן הזוג שלי, עמית, בן 48, שלף רשימה עם 5 “חובות נשיות”. ומה עשיתי?
את לא מאמינה. שבת בבוקר, אני עומדת במטבח, לגמתי קפה חם, ועמית פותח את המקרר, שולף קופסת פלסטיק עם התבשיל שהכנתי אתמול בערב. מסתכל על זה בעיקום ואומר: “נועה, את הרי יודעת שאני לא אוכל אוכל ישן. אפשר שתכיני לי משהו טרי?” עכשיו, תארי לך אותי, עומדת שם, מסתכלת עליו כאילו נחת חייזר בסלון. זה לא שביקש אוכל, ברור. אלא זה הטון כמו עובדה מוגמרת. כאילו ברור מאליו שהתפקיד שלי לבשל מתי שבא לו, ואם נשאר אוכל מאתמול זה פשע נגד הנוחות שלו.
אני בת 45. עובדת, עצמאית, עם דירה משלי שבניתי בעשר אצבעות מאז הגירושין. כשעמית עבר לגור איתי לפני חודש, לא עשיתי את זה בשביל להיות משרתת של מישהו, אלא כי רציתי שותף שיהיה בוגר, אמיתי. מתברר שטעיתי לגמרי בהגדרה של ‘בוגר’…
הכל היה נראה תקין עד שנכנס לדירה.
הכרנו בדרך הכי רגילה שיש, דרך אפליקציה. עמית, בן 48, גרוש, נהג משאית חלוקה, גר בדירת חדר קטנה ברמת גן. בהתכתבות היה מאוד מנומס, בדייטים מחמיא, מגיע עם פרחים, מצחיק, לא שאל על המשכורת שלי ולא התלהב מההישגים שלו. שלושה חודשים היינו יחד. הכל על מי מנוחות. בשבתות הוא בא לישון אצלי, בישלנו יחד, צחקנו, טיילנו הוא אפילו עזר לפנות שולחן והציע להכין קניות. חשבתי לעצמי: הנה, סוף סוף גבר בלי חרדות ולחצים על הראש.
אבל אז הוא אמר שהוא מתעייף לשלם שכר דירה לחינם, ואם כבר אנחנו תמיד יחד, הגיוני שיעבור אלי. הסכמתי חשבתי שאנחנו גדולים, אין דרמות.
השבוע הראשונה הייתה בסדר. עשה לעצמו, לפעמים גם בישל, אסף את הכביסה שלו, לא פיזר גרביים. לאט-לאט, בשבוע השני, התחילו כל מיני “קטנות”. התעלמתי הרי מי מושלם?
אבל הן הפכו להרבה יותר מ”קטנות”.
נגמר להישאר אחראי לקפה שלו הכוס נשארה על השולחן. שאלתי למה לא שם במדיח, ענה: “את ממילא שוטפת בלילה, למה פעמיים להתאמץ?” פתאום מתחילים להופיע גרביים מלוכלכים ליד הספה. מבקשת לשים בסל, הוא מחייך: “נועה, שטויות, אל תתפני.” משם רק החמיר כל הזמן “נועה, תעבירי את השלט”, “נועה, תמלאי לי מים”, “נועה, ראית את המטען שלי?” ואני כל היום בבית, עובדת מהלפטופ, והוא חוזר בערב. הלכה ההרגשה של שותפות והפכה לאופר.
ואז הגיע הבוקר עם התבשיל. ואחר כך הערב והפתק ש”שינה הכל”.
יום ראשון בערב, עמית מתיישב מולי בסלון, פותח את האייפון ואומר לי בשיא הרצינות:
“שמעי, חשבתי שכדאי שנעשה סדר בבית. אני הכנתי רשימה למה שנראה לי הגיוני לחלוקה כמו זוג אמיתי.”
אני נדרכת. חושבת לעצמי אולי חלוקת תפקידים שוויונית. מי עושה מה. הגיוני.
ואז הוא מתחיל לקרוא…
סעיף ראשון: “בישול אישה צריכה לבשל כל יום, לגוון. אני לא אוכל ממה שנשאר מאתמול, לכן כל יום צריך טרי.” הרגשתי את גלגלי הראש שלי נתקעים. עמית ממשיך כאילו זה חדשות ספורט.
סעיף שני: “כביסה וגיהוץ תחום נשי, גברים לא מסתדרים בזה. החולצות שלי צריכות להיות מגוהצות ליום ראשון בבוקר.” כבר הרגשתי את הדם רותח.
שלישי: “ניקיון ספונג’ה כל שבוע, לנקות אבק באופן קבוע. אני עובד כל היום, אין לי זמן לכאלה.” בלי הבעת רגש, כאילו מקריא חוזה.
רביעי: “אינטימיות לפחות פעמיים בשבוע. חשוב לזוגיות.” אני פשוט קופאת, רואה איך הוא מדפדף, לא מרים אלי מבט.
חמישי: “כסף חשבונות חצי-חצי, קניות עליך, כי את מבשלת יותר. אני משלם על דברים שלי.” מסיים, מחייך כאילו בדיוק קידם אותי: “הגיוני, לא?”
שנייה שתקתי ואז בקור רוח שאלתי: “עמית, ואיפה ברשימה שלך האחריות שלך?” מופתע הוא הרים גבה: “מה זאת אומרת? אני מביא כסף לבית. זה לא מספיק?” עניתי: “אני גם עובדת, מהבית, מרוויחה לא פחות.” “אה, אבל עבודה מהבית זה לא כמו שלי. את בבית, בנעימים. אני רץ כל היום, שובר את הגב.”
קמתי, הסתכלתי לו בעיניים: “עמית, אתה בעצם רוצה שאהיה העוזרת האישית שלך בחינם?” הכחיש: “מה פתאום, זה רגיל. גבר עובד, אישה דואגת לבית. כך תמיד היה.” עניתי: “ככה היה בשנות החמישים. היום זה סיפור אחר.” הוא נאנח, כאילו מדבר עם ילדה: “נועה, זה טבעי. הגבר הוא צייד, אישה בונה את הבית.”
כל הלילה לא נרדמתי. שמעתי אותו נוחר ברוגע, כאילו שום דבר לא קרה. כאילו הרשימה שלו סטנדרט.
חמש בבוקר, כבר ידעתי מה לעשות. ארזתי לו את כל הבגדים בשקיות, הנחתי ליד הדלת. כתבתי פתק קטן:
“עמית, קראתי את הרשימה שלך. הנה שלי:
1. תמצא לעצמך מישהי אחרת שתשמור על האש.
2. הבגדים שלך מחכים ליד הדלת.
3. תוריד את המפתח בתיבת הדואר.
4. אל תתקשר. בהצלחה בחיפוש אחר מישהי שמרוצה מעבודה חינם ‘למען הזוגיות’.”
יצאתי מוקדם, הלכתי לדנה חברה שלי. שתינו קפה, סיפרתי לה הכל. והיא חייכה, חיבקה אותי: “נועה, מזל שתפסת את זה בזמן. תארי לך מה היה עוד שנה”.
שלוש שעות אחרי, עמית שלח: “את רצינית? על שטות כזו את מתחרפנת? חשבתי שאת בוגרת.” לא עניתי, פשוט חסמתי אותו.
אז מה עומד אחרי הרשימה הזו?
עברו חודשיים. חשבתי על זה לא מעט. דבר ראשון עמית בכלל לא חיפש בת זוג, אלא עוזרת עם אופציית מיניות, שתבשל, תכבס, תנקה ותגיד תודה. והוא לא היחיד יש לא מעט שמתחילים כהכי נורמליים ואז לאט-לאט מוציאים דרישות.
הדבר הכי חשוב שלמדתי: עדיף להיות לבד וחופשייה, מאשר לחיות בשניים כמשרתת. בגיל 45, הרווחתי ביושר לחיות איך שמתאים לי. בלי רשימות, בלי “חוקים” שמחייבים רק אותי, בלי מי שרואה בי תפקיד ולא בן אדם.
אם זה אומר להיות לבד אז זה לגמרי בסדר. בדידות עדיפה על להיות עם מישהו שרואה בי רק עוזרת בית.
ומה איתך? היית נשארת אחרי רשימה כזו? או מנסה להתפשר? למה יש גברים שחוצים גיל 45 ומתחילים לחפש מישהי שתנהל להם את החיים? מוכרת לך התופעה הזו של מישהו שנראה סבבה עד שהוא עובר לגור ואז הכל מתהפך?
