עזבי אותי! אף פעם לא הבטחתי להתחתן איתך! ואם כבר, אני בכלל לא יודע של מי הילדה הזו!
אולי בכלל היא בכלל לא שלי?
אז יאללה, תחגגי לבדך, אני זז מפה אמר ירון, שהגיע לישוב הקטן שלהם במסגרת עבודה, לאביבה, ההמומה כולה.
היא עמדה ובשלב זה לא האמינה לאוזניה זה אותו ירון שהתחייב לה לאהבה כנה וסחב אותה על הידיים? אותו ירון שכינה אותה “אביבונת” והבטיח לה גן עדן? עכשיו מולה ניצב מישהו אחר: זר, עצבני ומבולבל…
אביבה בכתה שבוע שלם, נפרדה מירון לתמיד, אבל בהתחשב בגילה שלושים וחמש ובמראה שלא בדיוק עשה לה טובה, ובסיכוי הקלוש לאהבה שמניבה טבעת, קיבלה החלטה: תהיה אמא לבד.
בזמן המתאים הביאה אביבה לעולם ילדה רועשת ויפהפיה קראה לה עדי, שם שבאותה תקופה אף אחת אחרת לא חשבה עליו ביישוב. עדי הייתה ילדה נוחה, לא עשתה יותר מדי בעיות, ידעה: אין טעם לצעוק, כלום לא יצא מזה… אביבה דאגה לבת האכילה, הלבישה וקנתה לה משחקים.
אבל חיבוק או לטיפה, טיול בפארק, זמן איכות של ממש? הצחקתם אותה. כל פעם שעדי שלחה ידיים לאמא קיבלה דחייה: “אני עסוקה”, “יש לי עוד אלף דברים לעשות”, “אני עייפה”, “כואב לי הראש”. אינסטינקט לא ממש התעורר.
כשעדי הייתה בת שבע קרה כאן נס אביבה פגשה גבר. לא סתם פגשה: הביאה אותו הביתה! כל הישוב הדליק על זה מזרח תיכון קטן. “אביבה השתגעה לגמרי!”.
הוא הרי בכלל לא מכאן, עבודה מסודרת בקושי, גר במקומות סודיים אולי בכלל רמאי…
בכלל, אביבה עבדה בסופרקטן ביישוב, והוא הגיע לפרוק ארגזים של שימורים. ביקורת הפכה לרומן, רומן לבית ולפתע כל השכנות התחילו לרכל: “מה זה? היא לא חושבת על הילדה הקטנה שלה? והוא שתקן כזה, בולע מילים מה הוא מסתיר?”
אביבה לא התייחסה. הרגישה, כנראה, שזה הסיכוי האחרון שלה לאיזה אושר בעולם הזה…
אבל אחרי כמה שבועות הפלא ופלא! הקולה של השכנים השתנתה כשנכנס יגאל, שזה היה שמו, לתמונה ברצינות.
הבית של אביבה היה קצת מוזנח בגלל היעדר ידיים גבריות. יגאל תיקן מיד את המרפסת, סידר גג דולף והרכיב מחדש את הגדר שנפלה. פתאום יום אחרי יום, משהו השתפר, ופתאום כולם קלטו לגבר הזה יש ידיים של זהב.
והוא? אומר: “לזקנים או לחלשים אני עוזר בחינם. לאחרים או כסף, או עוגיות, או ביצים, או ירקות”.
מאחדים לקח שקלים, מהשאר חביתה או עוף לשבת, לפעמים אפילו גבינה או טחינה ביתית. לאביבה הייתה רק גינה, לא פרה או עז אז חסר היה לה תמיד חלב וגבינות. עכשיו, פתאום המזווה מתמלא גבינות וחלב עיזים היישר מהלקוח השכן.
והכי חשוב: אביבה, שמעולם לא נחשבה יפיפייה, הלכה והתגנדרה. פתאום החיוך שלה פתח שתי גומות בלחיים, היא רכשה קלילות ולבביות, אפילו לעדי הפכה נעימה יותר. פתאום, כשחייכה, פתאום היה שמח בבית.
ועדי כבר תלמידה בבית ספר ישבה ערב אחד על מדרגות הכניסה וראתה את דודי יגאל משפץ עוד משהו. ואז הלכה לחברה משכנה, חזרה אחר הצהריים, ואז פשוט נדהמה: באמצע החצר נדנדה! מתנדנדת ברוח ערב אביבית, קוראת בשמה…
“זה לי?! דודי יגאל, אתה בנית?! היא שלי?!” פערה עדי זוג עיניים.
“ברור ששלך! קחי, תתנסי!” חייך השתקן הבלתי נלאה.
עדי קפצה על הנדנדה, עפה קדימה ואחורה, הרוח בעורפה אין מאושרת ממנה ביקום.
אביבה יצאה לעבודה מוקדם, אז יגאל קיבל אחריות על המטבח. אמרו פעם, שאבות ישראל יודעים רק לערבב טחינה יגאל הכין ארוחות שף, פשטידות, עוגות, פסטות, אפילו מלוואח! וגם, לימד את עדי להכין הכל ביחד איתו.
בחורף, כשהחושך בא מוקדם, היה דודי יגאל לוקח את עדי לבית ספר ומחזיר, סוחב לה את התיק ומספר סיפורים מהחיים שלו: על אמא שחלתה, איך מכר את הדירה כדי לממן טיפולים, ואיך אח שלו העיף אותו במרמה.
הוא לימד אותה לדוג: בקיץ היו יוצאים לירקון לפנות בוקר, שותקים על גדת הנהר עד שהבזקים היו תופסים דג ראשון. לימד אותה סבלנות, וגם לטפל בעצמה בשטח.
בסוף יולי קנה לה יגאל את האופניים הראשונים שלה. לימד אותה לרכב, חבש לה תחבושות על הברכיים, חייך בכל בוקר כשיצאו לסיבוב.
“יגאל, הילדה תהרוג את עצמה!” התלוננה אביבה.
“היא לא תהרוג את עצמה היא תלמד לקום אחרי כל נפילה”, ענה בשלווה.
בליל ראש השנה אחד קיבלה עדי ממנו החלקה: זוג גלגיליות לבנות ויפות. בערב כולם התיישבו לשולחן מלא כל טוב שיגאל הכין. חיכו לחצות, שברו תפוח בדבש וצחקו.
בבוקר נשמעו צעקות: “יש! יש לי גלגיליות אמיתיות! לבנות! תודה! תודההה!!” צהלות מתחת לשולחן. דמעות גלשו לה מהעיניים בין נשיקות.
הם הלכו יחד לבריכת השכונה, יגאל פינה לה את הרחבה, לימד אותה איך לגלוש, תפס לה יד עד שלמדה להחזיק שיווי משקל.
וכשהצליחה, קפצה עליו חזק, חיבקה אותו: “תודה על הכל! תודה, אבא…”
עכשיו יגאל הוא זה שבכה. דמעות קטנות, גבריות, בלתי נשלטות…
עדי גדלה, נסעה ללמוד בתל אביב. לא חסרו לה קשיים כמו לכולנו. אבל תמיד יגאל היה שם: בטקס סיום, בסחיבת מצרכים לעיר הגדולה, לראות שלא חסרה כלום.
הוא ליווה אותה לחופה, היה בבית החולים כשנולדו הנכדים, טיפל בהם, אהב אותם, יותר מהורים ביולוגיים לפעמים.
וכשהלך לעולמו, כמו שכולנו יום אחד נלך, עמדו עדי ואביבה יחד בקריית שאול, קברו, נשפו נשימה ארוכה ואמרו: “להתראות, אבא… היית הכי טוב בעולם. תמיד אזכור אותך…”
והוא נשאר בליבה לא רק כדודי יגאל או אבא חורג, אלא כאבא אמיתי. כי אבא זה לא בהכרח הביולוגי, אלא זה שלימד אותך ליפול, לקום, ולאהוב.
סיפור חיים קטן עם טעם של נשיקה ישראלית. אל תשכחו לשים לייק, ולעקוב לעוד סיפורים חמים על אנשים אמיתיים מפה, מהשכונה.
