“תסתכלי על עצמך, למי את כבר נחוצה בגיל חמישים ושמונה?” זה המשפט שאמרה גברתי כשהלך. חצי שנה אחר כך, כל תל אביב דיברה על החתונה שלה עם מיליונר.
“אני יוצא אל תמר”, הוא אמר, מכפתר סביב ידו את רצועת השעון המעוצב אותו אחד שענבל קנתה לו ליום נישואיהם השלושים.
לא הביט בי. מבטו הלך הצידה, משתקף בזכוכית הכהה של החלון. שם עמד גבר גבוה, עדיין נאה למראה. לא הוא שעמד איתי בסלון.
“היא בת שלושים ושתיים. היא… חיה, את מבינה?”
עמדתי דומם, מרגיש איך האוויר הופך סמיך, דביק. כל מילה שלו חתכה, קטנה אבל חסרת חמלה.
“אחרי כל השנים האלה… זה נגמר ככה?” שאלתי, בקול צרוד ולא שלי.
יונתן סוף סוף הסתובב. בעיניו לא אשמה, לא חרטה. רק עייפות קרירה, מזלזלת.
“מה כבר ציפית? סצנה עם צלחות שבורות? אנחנו לא בגיל הזה, ענבל. אנחנו אנשים מתורבתים.”
הרים את תיק העור שלו מהכורסה. כל תנועה מחושבת, מתורגלת מראש. כבר התרגל לשיחה הזאת.
“את הכל השארתי. הדירה שלך. את הרכב אני לוקח. כסף יש לך מספיק. דאגתי.”
עשה צעד לדלת, נעץ בי מבט כמו של שמאי על חפץ שאיבד את ערכו.
“תסתכלי על עצמך. מי צריך אותך בגיל חמישים ושמונה?”
הוא לא חיכה לתשובה. הלך, והדלת העבה נסגרה בשקט נוקשה.
עמדתי באמצע הסלון. לא היו דמעות. בכיתי נראה לא ראוי, אפילו גס. בפנים בער משהו אחר שלווה צורבת, לא מוסברת.
ניגשתי אל הקיר, הסתכלתי בתמונה הענקית מהחתונה. שלושים שנה אחורה. שמחים, צעירים, בטוחים שהנצח לפניהם.
בלי לחשוב, הורדתי את המסגרת הכבדה. ניסיתי להכניס אותה למחסן, אבל היא נפלה לי מהידיים והתרסקה ברעש עמום. הזכוכית נשברה, מחלקת את חיוכי לשניים.
באותו רגע צלצל הטלפון. חד ותקיף.
הבטתי בתמונה השבורה ואז בטלפון, שצלצל שוב ושוב. לבסוף עניתי.
“ענבל שלומית? שלום. מחלל ‘מורשת’ מדברים. יש לנו חדשות רעות מאוד. יונתן סגר הבוקר את כל החוזים ומשך את הכספים. הגלריה פושטת רגל.”
הנחתי את השפופרת. שתי מכות אחת אישית, השנייה מקצועית. יונתן לא רק הלך הוא שרף את כל הגשרים שעליהם עמדתי.
לעסק הזה נשמתי, ילדתי אותו מאהבת אמנות. יונתן שם את הכסף להקמה על שמו, כי “יותר פשוט בירוקרטית, אהובה”. האמנתי בו. תמיד האמנתי.
הרצון המיידי להתקשר אליו. לומר שזו טעות. שהוא לא יכול כך האנשים, הצוות, החיים שלי.
קו מנותק, קולות זמזום מתישים עד שענה.
“כן.”
קולו זר, קריר. כאילו אני סדרה בפקודים שלו.
“יונתן, זה אני. מה עם הגלריה? למה עשית את זה?”
צחק קלות, או שאולי דמיינתי.
“ענבל, דאגתי לך. יש לך כסף. הגלריה זה רק עסק. לא הצליח, בואי נודה. סגרתי. אין כאן כלום אישי.”
“עסק לא מוצלח? היו שם אנשים! ויצירות שנתנו להן בית!”
“היו. עורכי הדין מסדרים הכל. אל תדברי אתי יותר על זה.”
קווים ניתקים.
התלבשתי כמו רובוט ונסעתי לגלריה. רציתי להאמין שיש סיכוי במשהו. אפילו לא ידעתי במה. דלת סגורה ופתק: “סגור מטעמי תחזוקה”.
בפנים חושך. בכניסה עמדו רותיהיסטוריונית האמנות שלי, נועה המנהלת, ועדי השומר הוותיק. כולם הביטו בי בחוסר אונים, מבקשים תקווה.
“מה קרה, ענבל שלומית?” שאלו בעיניים פקוחות. לא עניתי, רק הנדתי בראש. בושה זרמה אליי והם כולם הושפלו יחד איתי.
בערב התקשרה תמרה, החברה הקרובה.
“ענבל, תחזיקי. שמעתי… יונתן יצא מדעתו. תמר, היא יכולה להיות בת שלו! אומרים שהיא דוגמנית או משהו כזה.”
הקשבתי, וכל מילה כמו מלח על פצע. דמיינתי את תמר, צעירה, חלקה, מחויכת. “חיה”.
“הוא אמר, שאני חסרת ערך”, לחשתי.
“שטויות”, התרגזה תמרה. “הוא רק מנסה להצדיק את הרוע שלו.”
אבל דבריו הספיקו להטביע שורש מר.
בלילה מאוחר שיחה ממספר לא מוכר. לא רציתי לענות, אך משהו בי לחץ על הקו הירוק.
“ענבל שלומית?” קול צעיר, קליל, נימה עוקצנית. “זו תמר.”
קפאתי.
“רק רציתי לומר אל תדאגי ליונתן. אני אדאג לו. הוא עייף ממה שהיה… מהאמנות שלך. הוא צריך שקט. חיים.”
כל מילה מדודה, כל הפסקה צלקת.
“ועוד משהו הוא לקח את הציור ההוא של אותו האמן הצעיר… התחיל ב-‘ב’… אמר שזה שווה משהו סוף סוף. ישתלב נהדר בבית החדש שלי.”
אז הבנתי זו לא סתם בגידה. זה השמדה מכוונת של כל מה שאהבתי.
הוא לא רק עזב הוא מחק אותי מחייו, כאילו הייתי תוספת מיותרת בספר. והציור הסימן האחרון.
הנחתי את הטלפון ויצאתי לחלון. האורות של תל אביב שחו בקרים, קרים, מנותקים.
חוזרות המילים: “למי את נחוצה בגיל חמישים ושמונה?”
ולראשונה אותו יום חייכתי. חיוך קשה, יבש, שיונתן לא ראה אף פעם.
“נראה”, חשבתי.
הלילה עבר בלי שינה, אבל לא דמעות ובכי כמו שחשב בוודאי יונתן. לא שכבתי ובהיתי בתקרה עבדתי.
הלפטופ הישן אותו אחד שהוא זלזל בו, זימזם בעודי פותח ארכיונים, הודעות ישנות, קטלוגים של בתי מכירות.
יונתן ראה בי רק אשתו, בעלת סלון, או אשה עם תחביב טיפשי. הוא לא הבין מתחת לחיוך ניצב מוח אנליטי עקשן ויד מקצוענית אמיתית.
הציור. “התעוררות”, מאת בניה בראל.
אמן צעיר, כמעט אלמוני, שמצאתי פעם בסדנה מוזנחת בבת ים. יונתן חשב שזכה בחתיכת בד יקר, לא הבין דבר.
מצאתי את מה שחיפשתי: תכתובת עם חוקר פריזאי. צילומי UV, בדיקות ספקטרליות הכל מתוך אהבת אמנות.
מתחת לשכבת הצבע “התעוררות” ציור אחר. רישום מוקדם של מורהו של בר-אל, אמן אוונגארד מתחילת המאה, שליצירותיו ערך עתק.
בניה, ביום של עוני, צייר על בד של רבו. יונתן בכלל לא קלט את הערך.
נשענתי לאחור. דם דהר בי. היה לי כבר תכנית חדה ומדויקת.
בבוקר התקשרתי, אבל לא לפריז. לג’נבה.
“מוסיה ביבאס? שלום. כאן ענבל שלומית.”
היה שקט. אלון ביבאס לא היה רק מיליונר. הוא אגדה אספן שיכול להרים אמן למעלה או למחוק אותו מההיסטוריה. ביקר בגלריה שלי פעם זיהיתי אותו. והוא זכר.
“גברת שלומית”, קולו יבש כמו יין טוב. “זוכר אותך. יש לך עין טובה. מה קרה לגלריה? סיפרו שנסגרה.”
“נקרתה הזדמנות, מוסיה. להשיג יצירה כזו שלא נראתה כאן חמישים שנה.”
דיברתי בשקט, רק עובדות. על שכבת הצבע, החתימה, הבדיקות. שום מילה על בגידה או משבר, רק עסקים.
“למה אליי?” שאל אחרי שתיקה.
“כי רק אתה יודע לעשות עסקה כזאת בדממה, ורק אתה תבין שזו לא רק השקעה אלא היסטוריה.”
“אני צריך הוכחות. וגישה לבד.”
“שלחתי הוכחות. את הגישה… כבר נדאג. התמונה עכשיו בידי אספן חדש. לא מנוסה…”
ניתקתי וצלצלתי לרותי מובילת האמנות שלי.
“רותי, צריכה אותך. משימה עדינה מאוד.”
יומיים אחר כך רותי התחפשה לעובדת ניקיון יוקרתית ונכנסה לדירת יונתן ותמר. בשעה שחברתה דיברה עם תמר על חומרי ניקיון, צילמה רותי עשרות תמונות מפורטות של “התעוררות”.
בערב התמונות כבר עפו לג’נבה.
להפתעתי תגובה מביבאס אחרי שעה: “בפנים. מה צריך לעשות?”
חייכתי בפעם השנייה תוך ימים אלה. אבל הפעם חיוך של טורף.
עניתי: “רק לחכות ולרכוש במכרז. ולהכין את הכסף.”
תוך חודש, כל האלפיון של תל אביב געשה. בית המכירות הקטן שהקמתי מחדש הודיע על המכרז הראשון.
גולת הכותרת: “התעוררות” מאת בניה בר-אל.
יונתן ראה את הפרסום ופרץ בצחוק.
“היא השתגעה,” אמר לתמר שדיפדפה במגזין. “הוציאה למכירה את הציור שלי! פשוטה שכמותה.”
החליט להציע לא בגלל הכסף, כדי להכות. רצה לרכוש בזול מול כולם ולהראות שהוא שולט.
המכירה מקוונת. יונתן יושב במשרד עם כוס ויסקי, בטוח בניצחון. פותח מתמחר נמוך הוא מעלה. עולה שוב. הכל בקצב איטי.
אבל כשהמחיר עבר מאה אלף שקל, הגיח מתחרה חדש: “A.B. Geneva”.
המחירים עולים, קפיצה ועוד קפיצה. יונתן מתעצבן. מישהו מבין בבניה בר-אל יותר ממנו. הוא מתעקש, מעלה שוב ושוב.
המחיר עבר שני מיליון שקל. תמר מביטה בו מחדר העבודה.
“מה קורה? זה רק ציור…”
“זה הציור שלי!” צעק.
כשהסכום הגיע לארבעה מיליון, פתחתי מצלמה. פניי הבטוחות על המסכים של כל המשתתפים.
“גברותיי ורבותיי”, אמרתי בקור רוח, “לפני סיום ההצעה גילוי חשוב.”
הציור באמת של בניה בר-אל. אך המבנה הרבה יותר ישן.
הצגתי תצלומים של רותי, דוחות המומחים, חתימה נעלמת.
“מתחת ליצירה של בר-אל יצירת האמנות האבודה של שפריר גורדון. שוויה לפחות עשרה מיליון יורו.”
יונתן החוויר מולי במסך. הבין. המלכודת נסגרה.
“ועוד משהו”, הוספתי, מביטה ישירות בסופגנים, “היצירה מוצגת בהסכמת האמן בר-אל, שקיבל חזרה את רכושו שנגזל ממנו בידי הבעלים הקודם של הגלריה הכל מתועד וחתום.”
רעש פטיש המכירה נשמע כמו יריית אקדח. הציור נמכר ל”A.B. Geneva” ב-12.5 מיליון יורו.
למחרת באו ליונתן. לא בשביל הציור בשבילו. אישום בהונאה גדולה. חשבונותיו הוקפאו. תמר נעלמה עד הערב עם מה שנותר שלא הופקע.
חצי שנה אחר כך לא דיברו על נפילת יונתן שלום כל תל אביב דיברה על החתונה.
אני, חליפה בהירה, עמדתי על טרסה קטנה בצפון הכנרת. יחד איתי אלון ביבאס. אוחז בידי באצילות.
“הייתי מהולל ביום ההוא”, אמר לחיוך. “ראית מה שאיש לא ראה.”
“פשוט ידעתי לאן להסתכל”, עניתי. “יש כאלה שרואים רק קליפה, לא עומק.”
הבטתי בבואה שלי בחלון. מול עמד אדם בטוח, שלם אדם שיודע מה ערכו.
יונתן פעם שאל למי אצטרך בגילי. מתברר למי שמבחין במקור.
חולפת שנה בעולם האמנות משתקף שם חדש: “ביבאס ושלומית”.
בית המכירות שלנו מהחזקים באירופה. לא רק חזרתי קבעתי את אופי הענף. מילה שלי שוות ערך, אינטואיציה שלי מכתיבה עתיד של אמנים.
אני כבר לא “אשת יונתן שלום”. אני ענבל שלומית.
ביני לבין אלון לא רומנטיקה סוערת של נעורים, אלא קשר בוגר, שותפות מקצועית, כנות ועדינות שקטה.
הוא העריך אצלי לא רק מקצועיות אלא את החוזק, היכולת לתקומה. טען שאני כמו יצירה אבודה שמצא במזל.
בניה בר-אל, אותו אמן צעיר, קיבל לא רק את חלקו בממון אלא קיבל הכרה. אני ואלון יזמנו לו תערוכה עצמאית בפריז.
ביקורת נלהבת, מכירות במאות אלפים, והוא יוצר בלי דאגה. הרבה מתקשר אליי, בקולו כמעט תודה של בן.
סופה של יונתן צפוי. קיבל עונש קל, בזכות קשרים אך איבד שם. עולם העסקים הפנה לו גב. הוא איבד הכל: כסף, כבוד, השפעה. כמה פעמים נצפה באיזו חומוסייה ישנה בדרום העיר כפוף, עייף, מבט כבוי.
ניסה להקים עסק, לא הלך. כמו מהמר שמפסיד הכל.
לתמר יצאו שמועות. עברה לדובאי, ניסתה לשוב לדוגמנות, אך הזמן עבר. “חיותה” אותה סחורה חולפת.
היא מצאה פטרונים, התמסרה, ונעלמה מבין הכוכבות הריקות.
יום אחד קיבלתי מכתב ללא כתובת, כתב עקום. בתוכו דף קרוע, בכתב תלמידים.
“ענבל שלומית. לא יודעת למה כותבת. כנראה כי רציתי שתדעי הוא מדבר עליך. בלי שנאה, בפליאה כאילו לא מבין מה קרה. אתמול לחש: ‘היא היתה הכי טובה שלי. לא השכלתי להעריך.’ עזבתי היום. לא בגלל שהיה עני. כי לא הבין, גם עכשיו. תסלחי לי, אם את יכולה. תמר.”
הבטתי בדף דקות. בלי לחשוב זרקתי אותו לאח. העבר שייך לעבר.
יצאתי למרפסת בפריז. למטה רחשה העיר, אורות מאירים. שאפתי אוויר ערב קריר. לא שמחתי, לא חגגתי רק שלווה ונחת.
לא השתחררתי מעול כי אף פעם לא הייתי עבד. רק החזרתי לעצמי את מה שתמיד היה שלי חיים, שם, כבוד.
לפעמים, כדי למצוא את עצמך, צריך לאבד הכל. ובגיל חמישים ותשע אני באמת יודע מי אני, ולמי אני נחוץ. קודם כל לעצמי.
זו הייתה דרכי, והשיעור הכי חזק של חיי.
