תפתחי, הגענו
איילת, זו דודה נעמה! הקול בצד השני של הקו צלצל בשמחה מזויפת כל כך, שהשיניים ממש הצטמררו. אנחנו מגיעים עוד שבוע לתל אביב, צריכים לסדר כמה מסמכים. נגור אצלך, שבוע-שבועיים, בסדר?
איילת כמעט נחנקה מהתה. בלי “שלום”, בלי “מה שלומך”, ישר נגור. לא “אפשר”, לא “נוח לך”. נגור. נקודה.
דודה נעמה, ניסתה איילת לשמור על קול רגוע אני שמחה לשמוע אותך. אבל לגבי לגור… אולי עדיף שאעזור לכם למצוא מלון טוב? יש מבצעים עכשיו, ממש זולים.
איזה מלון עכשיו? הדודה צחקה בזלזול, כאילו איילת אמרה שטות איומה. למה לבזבז כסף לשווא? הרי קיבלת את הדירה של אבא שלך! שלושה חדרים לאדם אחד!
איילת עצמה עיניים. הנה זה מתחיל.
זו הדירה שלי, דודה.
שלך? משהו חד, נבזי כמעט, נשמע בקולה. ואבא שלך הוא לא מהמשפחה שלנו? דם לא מים, איילת. אנחנו לא אנשים זרים, ואת שולחת אותנו למלון כאילו אנחנו חתולי רחוב!
אני לא שולחת אף אחד. פשוט לא אוכל לארח.
ולמה זה?
“כי בפעם האחרונה הפכתם לי את החיים לסיוט,” חשבה איילת, אך אמרה אחרת:
יש לי נסיבות, דודה נעמה. לא אוכל לארח אתכם.
נסיבות! עכשיו כבר לא ניסתה להסתיר את הכעס. שלושה חדרים ריקים, והיא עם נסיבות! אבא שלך, זכרונו לברכה, בחיים לא היה סוגר את הדלת בפנינו. ואת בדיוק כמו אמא שלך
דודה…
מה דודה? אנחנו מגיעים בשבת, בצהריים. יפתח ודן איתי. תארחי אותנו כמו שצריך.
כבר אמרתי לא אוכל.
איילת! הקול נהיה קשוח ודורש. אין פה מה לשאול. בשבת אנחנו אצלך.
צליל קצר של ניתוק.
איילת הניחה בזהירות את הטלפון על השולחן. ישבה רגע, מבטה קבוע בנקודה אחת. נשמה עמוק והתמסרה לכיסא.
ככה זה תמיד.
לפני שנתיים כבר “התארחה” דודה נעמה. אז הם הגיעו ארבעה, הבטיחו שלושה ימים זה נמשך שבועיים. איילת עוד זוכרת את הטירוף: יפתח, בעלה של נעמה, השתלט לה על הספה עם נעלי הרחוב כל ערב עד שלוש בבוקר. דן, הבן המפונק בן עשרים ושלוש, רוקן לה את המקרר ואף פעם לא שטף כלי אחרי עצמו. נעמה עצמה שלטה במטבח, ביקרה הכול, מהווילונות ועד ל”קרמיקות הלא נכונות”.
כשעזבו סוף סוף, מצאה איילת ריפוד שרוף בכורסה, מדף שבור באמבטיה וכתמים חשודים על השטיח בסלון. כסף? אף מילה לא למצרכים, לא לחשמל שזינק, לא לשקל אחד. ארזו תיקים והלכו, והשאירו ברכה: “תודה איילת, את תותחית.”
איילת עסתה את הרקות.
לא, זה לא חוזר שוב. שדודה תצרח כמה שרוצה על אבא ועל משפחתיות. גם אם תגיע בשבת הדלת תישאר סגורה. היא פתחה את הדפדפן בטלפון. צריך למצוא להם מלון. טוב, מסודר, עם הכול. לשלוח להם את הכתובת ולהבהיר חד משמעית זה מה שיש.
אם לא יבינו שלהם הבעיה.
יומיים עברו בשקט מבורך. איילת עבדה, טיילה בערב, בישלה לעצמה ארוחות ליחיד וכמעט שכנעה את עצמה שהשיחה ההיא הייתה חלום רע. אולי יתחרטו. אולי ימצאו קרוב משפחה אחר לנטפל עליו.
הטלפון צלצל ביום חמישי, סמוך לערב. “דודה נעמה” מופיעה על המסך, והבטן מתהפכת.
איילת, זו אני! קול רועש חדר לשקט שבדירה. מחר מגיעים, הרכבת בת”א ב-14:00. תבואי להיפגש ולערוך שולחן עגול, בדרך צריכים לאכול כמו בני אדם!
איילת התיישבה על ספתה, אוחזת בטלפון עד שהאצבעות הלבינו.
דודה נעמה, דיברה באיטיות, בציוריות, מפרידה בין כל מילה כבר הסברתי. אני לא מכניסה אתכם לדירה שלי. לא להגיע אליי.
הוי, תפסיקי! ציחקוק מזלזל, כאילו התלוצצה. מה את כמו ילדה קטנה, באמת. לא אכניס, אכניס… כבר קנינו כרטיסים!
זו בעיה שלכם.
איילת, מה קורה איתך? בטון היתה תמיהה שהתגלגלה מהר לדרישה המוכרת. את לא משפחה? חייבים לעזור, זה ערך עליון!
אני לא חייבת לאף אחד כלום.
עוד איך חייבת! אבא שלך, שאלוהים ישמור עליו…
דודה, מספיק על אבא. אמרתי לא. וזה הסופי.
נעמה נשפה חזק, כמעט הצגה מול ילדה עקשנית:
איילת, הדעה שלך כאן לא מעניינת אף אחד, את מבינה? אנחנו משפחה. ואת עושה כאילו אנחנו אוייבים שלך. מחר בשתיים אל תשכחי!
כבר אמרתי…
זהו, מתראה!
צפצוף…
איילת בהתה כמה שניות במסך השחור. משהו רתח בליבה, כעס שהשתלט. היא זרקה את הנייד על הספה, החלה ללכת בחדר הלוך ושוב, כמו חיה בכלוב.
אז את הדעה שלי אף אחד לא סופר, נהדר. פשוט נפלא.
היא קפאה.
תביאי מזוודה גדולה, דודה יקרה.
איילת תפסה את הטלפון וחיפשה “אמא”.
הלו? איילת? הקול של ורד היה חם, מופתע משהו. קרה משהו?
אמא, שלום. תקשיבי, אני רוצה לבוא אליך. מחר. אולי לשבוע לפחות.
השתררה שתיקה.
מחר? חמודה, הרי היית רק לפני חודש…
אני יודעת. אבל ממש דחוף לי. אני עובדת מרחוק, לא חשוב מאיפה. תארחי אותי?
ברור שתבואי, אני תמיד מחכה לך. הכול בסדר איתך?
כן אמא, הכול טוב. התגעגעתי.
היא ניתקה, והרגישה חיוך עולה סוף סוף. מחר בצהריים דודה נעמה תגיע לדלת הסגורה. שינסו לצלצל, לדפוק, ולצעוק עד שהשכנים ישמעו איילת תהיה הרחק מכאן. לא בסופר, לא אצל חברה. בעיר אחרת, שלוש מאות קילומטר מכאן.
איילת פתחה אפליקציה לקניית כרטיסים. רכבת בוקר, 6:45. מושלם. כשהדודה תטרוק על הדלת, היא כבר תשתה תה במטבח של אמא.
דם אולי לא מים, אבל לפעמים גם למשפחה צריך לדעת לומר “לא”.
ברכבת האזינה קשובה לחריקת הגלגלים וחשבה איך ייראה פרצופה של נעמה מול הדלת הסגורה. עיניה נעצמו, הראש הכביד, אבל הלב היה שליו.
אמא חיכתה לה על הרציף, חיבקה חזק, לקחה אותה הביתה. האכילה אותה בלינז’ס עם גבינה, השקתה תה, שלחה אותה לישון.
נדבר אחר כך, אמרה, לוקחת את הכוס הריקה. קודם תתאווררי.
איילת שקעה בשינה, עם ראש על הכרית.
היא התעוררה לצלצול חד באייפון. יד חיפשה אותו על השידה, עיניים ממוקדות בקושי. “דודה נעמה”.
איילת! הצרחה נחתה, והיא הרחקה את הטלפון מהאוזן. אנחנו עומדים תחת הדלת שלך כבר עשרים דקות! למה לא פותחת?!
איילת קמה, שפשפה פנים. בחוץ שמש שוקעת היא ישנה חצי יום.
כי אני לא שם, ענתה, לא הסתירה חיוך קטן.
מה זאת אומרת לא שם?! איפה את?!
בעיר אחרת.
שתיקה. ואז הפיצוץ:
איבדת את זה לגמרי?! ידעת שנבוא וברחת?! איך עשית את זה?!
בקלות. אמרתי שלא אארח אתכם. לא שמעתם.
איך את מעזה! נעמה כמעט התפוצצה בטח יש למישהו מפתח! אצל השכנה, חברה! תתקשרי, שתביא! אנחנו נסתדר גם בלי!
איילת קפאה. חוצפה כזאת עוד לא ראתה.
דודה, את רצינית?
מאוד! אנחנו עייפים, את עושה פה הצגות!
לא התכוונתי לגור איתכם. ובטח שלא להכניס אתכם בלי נוכחותי.
את פשוט!..
הדלת נפתחה. אמא עומדת בכניסה חלוק, שיער אסוף, עיניים מצומצמות. היא מושיטה יד, ואיילת בלי להבין למה מעבירה לה את הטלפון.
נעמה, הקול של ורד היה קר כמו שלג זאת ורד. תקשיבי עכשיו טוב-טוב, ובלי להפריע.
אפשר לשמוע גיבוב לא ברור מהצד השני.
יואב לא סבל אותך, המשיכה האם. כל חייו לא סבל אותך, ואני יודעת את זה טוב מכולם. אז מה יש לך לחפש אצל הבת שלו? מה את רוצה ממנה?
נשימות, גמגום.
יופי, חתכה האם, אל תתקשרי יותר. אף פעם. יש לה משפחה שדואגת לה, ואת לא ביניהם. זהו, די.
היא סגרה את השיחה והחזירה את הנייד לבתה.
איילת הביטה באמה כאילו גילה אותה מחדש.
אמא… את… לא זיהיתי אותך ככה אף פעם.
ורד זקפה את החלוק, חייכה:
אבא שלך לימד אותי. אמר, עם נעמה חייבים להיות חדים. פעם אחת תצעקי ממש והיא לא תציק שנים.
פתאום האירה פניה, קמטי הצחוק מסביב לעיניים:
עובד עד היום, תראי מה זה.
איילת פרצה בצחוק ארוך, שחרר את כל הכובד מהשבוע האחרון. אמא הצטרפה.
יאללה, בואי למטבח, נכין תה. תספרי לי הכול…
