תמיד שמעתי שסוֹבְרִים על חמות שהיא “הרעה”, זו שמתערבת, שמפריעה, שמביאה מתח לתוך הבית. אך באמת… אני לא כזו. מעולם לא חציתי גבול. תמיד כיבדתי את הבית של הבן שלי לא מחליטה במקומו, לא מביעה דעה אם לא ביקשו, ובטח לא נכנסת בלי להודיע.
יום אחד, עברתי תאונה בבית החלקתי בזמן שניקיתי, שברתי את היד. אני גרה לבד, והבן שלי התעקש שאבוא אליהם עד שאחלים, כדי שלא אתמודד לבד עם בישול, ניקיון ודאגה לעצמי.
בהתחלה חשבתי שהכל יהיה בסדר. השתדלתי להיות שקטה, עזרתי במה שיכולתי ביד אחת, ישבתי בחדר שלי או צפיתי בטלוויזיה שלא אחסום, שלא אכביד. הייתי כל כך אסירת תודה.
אבל יום אחד שמעתי משהו שעד עכשיו צורב לי בלב.
אכלתי צהריים בשולחן ופתאום ראיתי שחסר מלחיה. קמתי בשקט אל המטבח כל חיי אני הולכת בשקט, לא כי אני מצותתת. בדיוק אז, שמעתי את קולה של כלתי. הקול שלה היה שקט, אבל מלא כעס סמוי.
אמרה לבן שלי שאני כבר “מכבידה”.
זו היתה המילה מכבידה.
שלא ברור לה כמה זמן אשהה.
שיש לי עוד בת, אולי אלך אליה.
שאין מספיק מקום.
שאין להם רגעים פרטיים לעצמם.
שכל האווירה בבית לחוצה בגללי.
הבן שלי כמעט ולא דיבר. רק חזר ואמר בשקט:
“אמא מחלימה. אני לא אשאיר אותה לבד.”
אבל היא חזרה ואמרה:
“לא חתמתי לגור עם חמותך.”
“זה לא בריא לנישואים שלנו.”
“לכל אחד יש את הבית שלו, אי אפשר ככה.”
לא יכולתי לסבול.
חזרתי לחדר, שקטה. הגרון יבש, הלב צפוף.
מעולם לא הרגשתי כל כך מיותרת, כל כך לא רצויה.
לא רציתי להעמיד את הבן שלי בבחירה, לא לריב ולא לגרום לו להרגיש אשמה. הבן שלי הוא טוב, רגוע, דואג, אף פעם לא עזב אותי. אז שתקתי. שתקתי בלילה. שתקתי גם למחרת.
בכיתי רק במקלחת, שלא ישמעו אף דמעה.
שלושה ימים אחרי, לאחר שחשבתי היטב, ידעתי מה אני צריך לעשות. פניתי לבן שלי, וברוגע אמרתי לו שאני מעדיפה לחזור לדירה שלי. שספיר, השכנה ממולי, תוכל לעזור לי עם אוכל וניקיון בזמן שהיד מתרפאת.
הוא ביקש שאשאר. אמר לי שאני לא מכבידה, שהוא שמח שאני שם, שהוא פוחד שאהיה לבד.
אמרתי לו בעדינות, שאני מרגישה טוב יותר אצלי.
לא סיפרתי לו את הסיבה האמיתית לא רציתי לפתוח פצע בינו לבין אשתו.
לא רציתי שירגיש אשם, לא רציתי להקשות עליו עוד.
כך עזבתי.
הוא ליווה אותי למונית, נישק אותי על המצח ואמר:
“תתקשרי אלי אם את צריכה משהו.”
בלעתי הכל בתוכי.
עד היום, הבן שלי לא יודע ששמעתי את השיחה ההיא.
ועדיין, למרות שהלב שלי נשאר פצוע… אני בוחר לשאת את הכאב הזה לבד, מאשר להעביר אותו אליו.
האם נהגתי נכון בכך שלא סיפרתי לו את האמת? אינני יודע. למדתי שבחיים, לא תמיד האמת מקלה, לפעמים לשאת בשקט, זו אהבה אמיתית.
