היה זה החלום שלי ושל בעלי לגור ליד הים. במשך עשר שנים נסענו אליו, אספנו שקלים וחיפשנו דירה באזורי הנופש של תל אביב, לא שאפנו לדירת יוקרה, רק רצינו בית פשוט עם שניים או שלושה חדרים, וגם לא ממש עניין אותנו איך ייראה העיצוב.
ועכשיו החלום סוף סוף הוגשם. אמנם עדיין היו עלינו “משכנתאות”, אבל הגענו למה שרצינו. ים, דירה משלנו במרחק הליכה מהחוף בדיוק מה שהלב ביקש.
רק בחודשיים הראשונים הצלחנו באמת לנשום לרווחה ולהירגע. אחר כך הגיעה אמא שלי לביקור. כשסיפרתי לה והראיתי את הדירה, היא ביקשה סט מפתחות משלה, ככה שיהיה לה נעים להגיע בכל זמן בלי תיאום מראש. אני ובעלי לא שיערנו לעצמנו עד כמה אותו סט מפתחות יתרבה בקרב המשפחה.
בוקר אחד, כשאני עדיין שוכב במיטה, שמעתי את המנעול נפתח ואז דפיקות בדלת. בעלי, לא כל כך בהתלהבות, לבש מהר בגדים ויצא לקדם את האורח המוקדם. להפתעתו הרבה, ראה משפחה שלמה עם שני ילדים במסדרון. הצטרפתי לומר שלום, והנה זאת המשפחה של בת הדודה שלי.
אז נהגנו לא לחשוב יותר מדי והפגנו שמחה על המפגש המפתיע. אחותי, בלי להעלב, הסבירה שעשתה העתק מהמפתחות של אמא שלי, ואמא אמרה לה שאנחנו נשמח לקבל הפתעות.
התיירים האלה נשארו איתנו שבוע שלם. הם הביאו אוכל מהכפר שלהם, כך שאוכל לא היה הבעיה, אבל שהייתם של משפחה נוספת בבית שלנו, עם אווירת חופשה, לא הוסיפה לנו אופטימיות או שקט.
אחרי שראינו את בת הדודה מסיימת את הביקור, התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שלא תארגן יותר מפגשים כאלה מאחורי הגב בעתיד. אמא התפלאה מה בדיוק מפריע לי, וטענה שזה דבר קטן, ואחותי מאוד מרוצה מהדרך שקיבלנו אותה, ומצפה להמשך אירוח חינם בקיץ.
וכמובן שאחרי זה הגיעו גל של קרובי משפחה נוספים, כולם בהשראת אמא שלי דודים, דודות, בני דודים ואפילו כאלה רחוקים, הגיעו אל הדירה ככה פתאום. לא פעם נוצרה תסבוכת, והגיעו כמה אורחים בו זמנית. כולם התלהבו וקראו בחיוך:
איפה עוד נפגשים אם לא בבית של תמר!
אני (תמר), בכלל לא נחשבת, וגם בעלי מה איכפת להם הרי אנחנו רק הבעלים, הם באו, כאילו זה בית כנסת פתוח.
אחרי שני קייצים של ביקורים לא מתואמים, ביקשתי מאמא להחזיר לי את המפתחות. היא נעלבה קשות והאשימה אותי בהתנשאות ובניתוק מהמשפחה. כשסיפרתי לבעלי על השיחה, הוא חיבק אותי ואמר:
את רואה, יש כל כך הרבה מפתחות, שהמפתחות של אמא בכלל לא פותרים את הבעיה. אם את מסכימה, מחר מתקינים דלת חדשה עם מנעול חדש.
לא התנגדתי, ושבוע אחרי, שניסינו לשמור על שקט בבית, שעה שלמה שמענו כמה זרים מנסים לפתוח את דלתנו במפתחות הישנים. אחר כך באו טלפונים לטלפון הנייד, אבל אנחנו לא ענינו.
בערב הייתה שיחה סוערת עם אמא שלי. היא צעקה שבן דוד רחוק נאלץ לישון בתחנת הרכבת ולחכות לרכבת. כששאלתי את אמא איך קוראים לאורח הזה, שמעתי רק ביפים קצרים…
לאחר מכן, היו עוד שתיים ניסיון כושלים להשתלט על הדירה שלנו. הדלת החדשה עמדה במבחן, ואני ובעלי קיבלנו ביטחון זה הבית שלנו, לא תחנת מעבר.
אמא שלי כבר לא באה לבקר, מתוך סולידריות עם קרוביה. אני משתדל לשמור איתה קשר טוב, אבל אין לי כוונה לתת למישהו להיכנס שוב לדירה שלי. זה השטח שלנו, שגם הגענו אליו רק ממאמץ ועבודה קשה.
משום מה, אף אחד מהמשפחה שלי לא חשב לקחת את דרכנו ולרכוש לעצמו בית ליד הים. אך כשמדובר להגיע לבית מוכן, כולם, להבדיל מאיתנו, היו שמחים במיוחד!
