“תורידו את סבתא בתחנה הבאה. היא מעכבת את כולם.”
החשמלית הישנה חרקה מכל פינה, כמו חיה עייפה שגוררת עוד יום של עבודה. היה בוקר מוקדם, והנוסעים דחוסים, עיניהם שקועים במסכים, פניהם סגורות וכל אחד ממהר לעיסוקיו.
בתחנה השלישית עלתה הזקנה.
נמוכה, במעיל ישן וביד סלים מבד תפורים, פסעה לאט ונעצרה באי-בטחון. החשמלית זינקה לפתע והיא כמעט נפלה, החזיקה בשתי ידיה את המוט כאילו הוא הדבר היציב האחרון בעולם.
“קדימה, גברת!” רטן מישהו מאחור.
היא שתקה.
עוד צעד, ועוד אחד.
הסל בידיה היה כבד. הציץ ממנו קצה של חלה ובקבוק שקוף של חלב לא יותר מזה.
כשמצאה מושב ריק מול עיניה, נשפה בכבדות, מביטה סביב. כל המושבים תפוסים. בחור צעיר עם אוזניות, אשה לבושה למשעי, גבר בחליפה עם לפטופ על הברכיים.
“תנו לי רגע, בבקשה,” לחשה.
איש לא זז.
החשמלית שוב בלמה. הזקנה איבדה שיווי משקל ואחזה בגב כיסא. האשה שישבה שם סובבה אליה ראש בזעף.
“תיזהרי! הלכלכת לי את המעיל.”
הזקנה הורידה עיניים.
“סליחה…” מלמלה.
הנהג, גבר צעיר, הביט בה מתוך עמדתו וקרא:
“גברת, אל תעמדי במעבר! זה מפריע!”
היא הנהנה.
“יורדת בתחנה הבאה…”
“אולי עדיף שתירדי עכשיו!” הכריז מישהו בקול רם מהנוסעים.
“את לא רואה שהכל מלא?!” הוסיף אחר.
רחש של מלמולים מילא את הקרון.
“למה בכלל המבוגרים יוצאים מהבית…”
“אין לה אף אחד?”
“רק בעיות גורמים…”
הזקנה שמרה על שתיקתה. התקרבה לדלת בצעד מהוסס. החשמלית נעצרה בין שתי תחנות, באדום.
ואז משהו קרה.
הדלת הקדמית נפתחה פתאום, ועלתה בודקת של הרב-קו. היא הביטה מסביב, וכשראתה את ידיה של הזקנה נשענות על הדלת, קפאה במקום.
“אמא…?”
הקרון שקט בבת אחת.
הנוערית ירדה מכיסאה, ניגשה אליה.
“אמא, מה את עושה פה? למה לא התקשרת?”
הזקנה הרימה עיניה, מופתעת.
“רציתי ללכת לבקר את אבא שלך… היום יום השנה שלו. לא רציתי להפריע.”
הבת בלעה רוק.
“מתי התחלת לנסוע לבד בחשמלית?”
“מאז שכבר לא רציתי להיות למעמסה.”
היה שקט בקרון, מלבד רעש המנוע החלוש.
הבת פנתה לנוסעים:
“יודעים מה אמא שלי עשתה לפני שלושים שנה?
היתה קמה בארבע לפנות בוקר להכין לי אוכל.
דאגה שאלמד, לקחה אותי לרופא ביד.
והיום… אומרים עליה שהיא מפריעה.”
נשאר שקט כבד.
הגבר החליפה קם.
“תשבי, גברת…”
ואחריו קמו עוד אחד ועוד אחת.
הזקנה התיישבה באטיות, דמעות בעיניה.
“לא הייתם צריכים… לא רציתי להפריע…”
הבת אספה את הסל שלה.
“אמא… את אף פעם לא היית מעמסה.
אנחנו שכחנו מי החזיק אותנו.”
החשמלית המשיכה בדרכה.
הנוסעים הדפו עיניים לרצפה, התחילו להבין:
יום אחד, כל אחד מאיתנו יהיה לא נחוץ בעיני אחרים.
אם ראית אדם מבוגר שמעליבים אותו רק כי הוא זקן זכור,
חיבוק ומקום פנוי שווים יותר מאלף מילים.
הכרת הטוב והכבוד אלו הלב של חברה אנושית.
