תגובה מפתיעה קטי פשוט לא יכלה לסבול את סתיו. כל שבע השנים שהייתה נשואה לחברו הטוב ביותר, מקסים. הצחוק הרועש של סתיו, המעיל עור המטופש שלו, וההרגל להכות את מקס על השכם ולצעוק: “נו, נחשי, שוב אשתך עצבנית?” – כל זה הוציא את קטי מדעתה. מקס הייתה מרגיע: “הוא מצחיק, אבל יש לו לב של זהב”. וקטי כעסה על בעלה: מה זה שווה אם זה הורס לה את הערב. כשמקסים נהרג – החליק ונפל – סתיו, עם המעיל המגוחך, עמד בלוויה מהצד – שקט ומבולבל. עמד והתבונן למרחקים, כאילו ראה משהו שאיש לא ראה. קטי חשבה: “סוף סוף ירד ממני, ברוך שפטרנו”. אבל הוא לא ירד. הגיע אחרי שבוע. דפק בדלת הדירה השקטה והעצובה. “קטי,” גמגם, “אפשר שאקלף תפוחי אדמה, או משהו?” “לא צריך,” ענתה מהדלת בקול מרוחק וריק. “צריך,” התעקש, וחמק פנימה כמו משב רוח. ככה זה התחיל. סתיו תיקן כל מה שהתקלקל. נראה שהדברים מתקלקלים סתם כדי שיבוא. הביא קניות ענקיות, לקח את בנה תום לפארק – ממנו חזר מלא חיים, בניגוד למה שהיה עם מקס. והכאב הפך לביתה של קטי – חד, עמום, דוקר. חברות לחשו: “הוא מאוהב בך! תזרמי”. אמא אמרה: “גבר טוב, אל תבריחי”. קטי רק כעסה – היה נדמה שסתיו גונב לה את האבל, פורץ פנימה עם הדאגה הכפויה שלו. פעם, כשבא עם שק תפוחי אדמה נוסף (“במבצע!”), אמרה לו: “סתיו, מספיק! אני יודעת שאתה דואג… אבל אני לא מוכנה להיות עוד. אתה היית חבר של מקס. תישאר ככה.” חיכתה שייכעס, שיתגונן. אבל הוא רק הסמיק והשפיל עיניים: “הבנתי. מצטער.” והלך. והשקט היה צורם מכל. תום שאל: “איפה דודי סתיו? למה לא בא?” וקטי, חובקת את בנה, חשבה: “גרשתי את היחיד שבא באמת לתת, לא לקחת”. כעבור שבועיים שב. דפק בדלת, מבושם מריחי גשם סתווי ו… וודקה. עיניו אפורות ועקשניות: “אפשר רגע? רק לומר וללכת”. ישב במבואה בלי להוריד את המעיל הרטוב. “לא חובתי,” פתח בקול חנוק, “אבל כבר לא מסוגל. את צדקת – הייתי אידיוט. אבל… נתתי לו מילה”. קטי קפאה. “איזו מילה?” לחשה. “ידע, קטי. לא בדיוק, אבל חשד. הייתה לו אניאוריזמה… הרופאים אמרו – שנה, שנתיים גג. לא סיפר לך, רצה לחסוך לך פחד. אבל לי… לי אמר, חודש לפני שנפל…” וסיפר על ההבטחה: “תשמור עליהם. תום קטן, קטי חזקה, אבל בפנים – יכולה להישבר. אל תיתן לה להישבר, סתיו!” וקטי יושבת על הרצפה, ליבה דופק בחוזקה. “ומה עוד?” “הוא ביקש… שאשתדל שקטי תאהב אותי. שלא תישאר לבד… אצלי תמיד היית חשובה… זה הכי נכון…” “וזהו?” לחשה. “הוא אמר שתשנאי אותי. כי אזכיר לך אותו. אבל תחזיק מעמד, אמר. הזמן יעבור… אלוהים יחליט”. והוא התרומם כבד. “זהו. ניסיתי. זה לא יעבוד… אכזבתי את מקס. לא עמדתי במילה. סליחה”. משהו נשבר בקטי. סוף סוף ראתה את סתיו – והוא, לא רק צילו של בעלה. האיש שלקח עליו את החובה לאהוב אותם. “סתיו,” אמרה בשקט, “תישאר. תשתה תה. כולך קפוא…” הביט בה כאילו לא האמין. “בתור חבר,” הוסיפה, והפעם בקולה היה משהו חמים, חי – כחברו הטוב של מקס. עד שימאס. סתיו חייך, החיוך הישן ההוא. “תה? אין איזה בירה?” קטי צחקה. לראשונה זה זמן רב. ידעה: לעולם לא תדפה עוד את היד שמנסה לעזור – גם אם עטויה בכפפה מעור מטופש.

Тשובה מפתיעה

נועה לא יכלה לסבול את עמרי. כל שבע השנים שהייתה נשואה לשאול, החבר הכי טוב שלו.

הצחוק הרם של עמרי הרגיז אותה, הזקט העור המגוחך שלו עצבן אותה ממש, אבל הכי עצבנה אותה הדרך שבה הוא טפח לשאול על הכתף וצועק בכניסה: שאולי, תן ניחוש, דנה שוב על הקוצים? זה ממש הוציא אותה מדעתה.

שאול רק משך בכתפיו: הוא מוזר, אבל הלב שלו מזהב. ואז נועה הייתה כועסת גם עליו: כאילו לב זהב זה סיבה לקלקל לה את הערב.

כשהיה האסון שאול החליק ונפל עמרי, בזקט המטופש שלו, עמד בלוויה מהצד, דומם ומגושם. עמד ובהה מעל הראשים, כאילו הוא רואה משהו שאף אחד אחר לא רואה.

אז נועה חשבה בליבה: סוף סוף. עכשיו הוא יניח לי, ברוך השם.

אבל הוא לא הניח. הוא הופיע אצלה שבוע אחרי. דפק על דלת הדירה השקטה, שהתרוקנה.

נועה, הוא הציע במבוכה, אולי לפחות אקלף תפוחי אדמה או… מה שצריך?

לא צריך, ענתה לו דרך הדלת הפתוחה קלות, בטון שטוח וריק.

צריך, ענה בעקשנות, וכמו רוח נכנס פנימה.

ככה זה התחיל.

כל מה שהתקלקל, עמרי תיקן. לפעמים חשבה שהחפצים מתקלקלים בכוונה, רק כדי שיבוא.

הוא היה קונה לה קניות, סוחב שקיות כאילו מתכונן למצור.

לקח את בנה, תומר, לפארק, משם הילד חזר סמוק ומלא סיפורים, וזה כאב: עם שאול, תום היה תמיד שקט ורציני.

הכאב הפך קבוע אצל נועה. חד כשהייתה מוצאת גרב ישן של שאול. עמום כשהייתה מכינה תה לשניים בערב. ומוזר ועמוק כשראתה את עמרי, עם כל גמלוניותו, מסדר צלחות בסדר הלא נכון על השולחן.

הוא היה תזכורת חיה לשאול, כהשתקפות עקומה במראה. סבלה מנוכחותו, אבל מהר מאוד הבינה שהיא גם פוחדת מהיעדרו. כי אם ייעלם לא תישאר כלום, רק ריק.

החברות לחשו: נועה, ברור שהוא מאוהב בך מזמן! תפסי הזדמנות! אמא אמרה: בחור טוב, אל תפסידי. נועה כעסה. הרגישה שעמרי גונב לה את הכאב, מחליף אותו באכפתיות שלא הזמינה.

פעם אחת, כשסחב עוד שק תפוחי אדמה (היה מבצע!), התפרצה:

עמרי, מספיק! אנחנו מסתדרים. אני מבינה… שאתה בא בשבילי…

אבל אני לא מוכנה. ולא אהיה. אתה חבר של שאול. תישאר ככה.

ציפתה שייפגע, שיתחנן. אבל עמרי רק הסמיק כמו תלמיד שנתפס וקימט את עיניו.

הבנתי. סליחה.

והלך. והשתיקה שלו הייתה רועשת יותר מהנוכחות.

תום שאל: איפה עמרי? למה הוא לא בא יותר? ונועה, מחבקת אותו, חשבה: כי אין לי שכל. הרחקתי את היחיד שבא רק כדי לתת, לא כדי לקחת.

עמרי חזר אחרי שבועיים. דפק בשקט בשעת לילה. היה לו ריח של גשם ושל ערק. העיניים היו מעוננות אבל החלטיות.

אפשר? באתי לדקה. רק להגיד ואז אלך.

הכניסה אותו.

התיישב ליד הדלת, עם הזקט הרטוב.

אני לא אמור, פתח בקול צרוד מהתרגשות, אבל אני כבר לא מסוגל לשמור את זה בפנים. את צודקת. הייתי אידיוט… אבל… נשבעתי לו.

נועה קפאה על מקומה.

למי נשבעת? לחשה.

עמרי הרים מבט, מלא ייסורים, עד שכאב לה ממש.

הוא ידע, נועה. לא בוודאות, אבל… חשד. הייתה לו בעיה בראש, מבינה? מפרצת. הרופאים אמרו בכל יום זה עלול להתפוצץ. נתנו שנה, אולי שנתיים. לשאול לא סיפר, לא רצה להבהיל. לי כן. חודש לפני האסון.

העולם של נועה קרס סופית. נשמטה וישבה על הרצפה. הלב דפק לה בגרון.

מה… מה הוא אמר? לחשה.

אמר: עמרי, אתה היחיד שאני סומך עליו באמת. אם יקרה משהו… תשגיח עליהם בשבילי. תום עוד ילד, נועה… בחוץ חזקה, בפנים יכולה להישבר. אל תיתן לה להישבר, עמרי! ואני לו: עזוב, שאולי, אתה תישאר איתנו שנים! והוא… הקול של עמרי נשבר, הוא רק הסתכל עלי, רגוע כזה, ואמר: תנסה שנועה תאהב אותך. שלא תישאר לבד. אתה… תמיד היית טוב אליה. זה… הנכון.

עמרי השתתק.

זה הכל? שאלה נועה, כמעט בלי לנשום.

הוא עוד אמר, המשיך, מוחק דמעה, שבהתחלה תשתנאי אותי. כי אזכיר לך אותו. אבל תחזיק מעמד. תן לה זמן… היא תתרגל. ומשם מה שיקבע השם יתברך.

התרומם בקושי.

זהו. ניסיתי… בדרך שלי. חשבתי, אולי… אבל את, את הסתכלת עלי ככה… והבנתי. לא נצליח. תמיד אהיה בשבילך רק עמרי, החבר של שאול. אז איכזבתי אותו. לא עמדתי בהבטחה. סליחה.

כבר אחז בידית הדלת.

אז נועה, סוף סוף, קיבלה את האמת. קיבלה את האהבה הנוראה והגדולה של שאול, שחשב עליהם גם לפני מותו. קיבלה את האבירות העקשנית והטהורה של עמרי, שסחב שנתיים את שליחותו, בלי לחכות לתודה.

עמרי, קראה בשקט.

הסתובב. בעיניו לא הייתה תקווה. רק עייפות.

תיקנת את הברז ששאול… שנתיים דיבר עליו.

כן.

לקחת את תום לסבא וסבתא יום אחד כשבכיתי באמבטיה.

נכון…

זכרת את יום ההולדת של אמא שלי, כשאני בעצמי שכחתי.

הנהן.

וכל זה רק כי הוא ביקש?

עמרי נאנח:

בהתחלה כן. ואחר-כך… כך היה צריך. אחרת כבר לא יכולתי.

נועה קמה. ניגשה. הסתכלה בזקט המגוחך והמוכר. בפנים העייפות. ולראשונה בשנתיים לא ראתה את שאול. ראתה את עמרי. האיש שהיה חבר של בעלה, ועכשיו בחר לאהוב את משפחתו.

תישאר, אמרה בהחלטיות, תשתה תה. אתה כולי רטוב…

הביט בה, לא מאמין.

כחבר, הוסיפה, והפעם היה בקולה משהו חם וחי, לא קר. כחבר הכי טוב של שאול. בינתיים… עד שיימאס.

עמרי חייך, אותו חיוך ישן שתמיד גרם לה להיקרע.

תה? מילמל. במקרה יש גם בירה?

נועה צחקה. לראשונה אחרי הרבה זמן. והבינה, לא רק בשכל בלב: לא תדחה עוד את היד שמושיטה לה עזרה, גם אם היא רועדת מעייפות, ואפילו אם עטופה בכפפה כה מגוחכת.