אני ואשתי לקחנו לא מזמן משכנתא לצורך קניית דירה יפה בשכונה חדשה בירושלים, אחת כזו שרק עכשיו עוד ממשיכים לבנות בה. “צריך לקדש אותה!” קבעה מיד סבתא שלי בהחלטיות. “אף אחד עוד לא גר כאן, ואיך אפשר להיכנס בלי ברכת שמיים?” לא היה לה ספק שזה הכרחי. “בוודאי שיש לקדש את הבית, אסור לקחת סיכונים שיהיה לנו שפע, שמחה וברכה במקום החדש,” חיזקה אמא את דעתה של סבתא.
למרות ההסתייגות שלנו, נכנענו ללחץ והחלטנו לערוך טקס קביעת מזוזה והבאת רב לברכה. “זה ממש חובה”, אמרה סבתא. ביום ובשעה שנקבעו, נשמעה דפיקה בדלת ורב ירושלמי, זקן ובעל זקן ארוך וכיפה סרוגה, עמד בפתח. סביב צווארו תלתה שקיק עם מזוזות ולוח קטן של ברכות בידו. הוא חילק לכל אחד מאתנו נרות הבדלה והסביר את מה שצפוי להתקיים.
“אחיי ואחיותיי,” פנה אלינו הרב בקול מלא סמכות, “הדליקו את הנרות והלכו אחרי.” עמדנו בציפייה לטקס מלא הוד. אך כשטאטא שלי ניסה להדליק את הנר שלו, הוא סירב להידלק פעמיים ושלוש ניסינו, הנר פלט עשן ולא נדלק. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים, הרב אסף במהירות את חפציו אל השקית שלו.
“קומו וצאו מפה! יש פה משהו לא טוב…”, מלמל הרב במבוכה ובחיפזון. קולו היה מלא דחיפות. לקח את חפציו ויצא מן הדירה במהירות, והשאיר אותנו נבוכים ומופתעים.
“רב משונה ונר עוד יותר מוזר,” הרהרה אשתי, בזמן שהנר של הרב דלק פתאום בלהבה יציבה.
“בטח סתם היה לו יום רע, בגלל זה הברכה לא הצליחה,” חייכה אמא שלי, מנסה לשפר את האווירה.
“מדבר יפה, אבל בסוף בורח. בטח איפה שהוא גר אין בכלל אינטרנט,” חשבתי לעצמי, מנסה למצוא הומור בסיטואציה המשונה. “לאיפה כבר נברח? אנחנו תקועים פה לפחות לחמש עשרה שנים עם כל התשלומים,” הוספתי בחצי חיוך.
“נו, אז נשארים כאן או שמביאים רב אחר?” קולה של סבתא השיבה אותנו אל הקרקע, דוחפת אותנו להחליט איך ממשיכים מכאן הלאה מול ההפתעה המוזרה שנפלה בחלקנו.
