שנים של מערכת יחסים מורכבת עם אמא שלי לא הכינו אותי למה שגיליתי – אני גרה לבד עם שני ילדיי, בת 9 ובן 6, מאז הפרידה, ותמיד הייתי אחראית ומסורה, אבל אמא לא הפסיקה להטיל ספק באמהות שלי. כל ביקור שלה הפך לביקורת: פתחה מקרר, חיפשה אבק, רטנה על כביסה. בשבוע שעבר, כשהגיעה “לעזור” כי הבן היה חולה, מצאתי במקרה מחברת שחורה עם מחיצת אדום – לא שלי, אלא שלה – ועל העמוד הראשון: “רישום – למקרה שצריך לצעוד בדרך משפטית.” דפדפתי וגיליתי רשימות מדוקדקות עם תאריכים: “3.9 – הילדים אכלו אורז מחומם,” “18.10 – הילדה הלכה לישון ב-22:00 – מאוחר מדי,” “22.11 – כביסה בסלון,” ובהמשך אפילו המצאות: “29.11 – השאירה את הילד לבד 40 דקות” (מעולם לא קרה), וגם פרק שלם: “תכנית חלופית” – שמות דודות שיכולות להעיד שאני בלחץ, הודעות שלי ששמרה כהוכחות. אפילו כתבה שאם תצליח “להוכיח” שאני לא מסודרת, תוכל לבקש אפוטרופסות זמנית על הילדים. כשחזרה מהסופר רעדתי; לא העזתי להתעמת, רק החזרתי את המחברת למקום. באותו ערב עוד העירה כבדרך אגב: “אולי הילדים צריכים מישהי יותר מסודרת…” – ואז הבנתי שזה לא גחמה, זו תכנית בנויה היטב. אני חוששת, פגועה עד עמקי נשמתי, ולא יודעת מה לעשות.

במשך שנים היחסים שלי עם אימא שלי היו קשים, אבל אף פעם לא דמיינתי שזה יגיע עד לכאן. יש לי שני ילדים בת בת תשע ובן בן שש. מאז שהתגרשתי אני מגדלת אותם לבד. תמיד הייתי אחראית, חרוצה ודואגת בכל ליבי לילדיי, אבל אימא שלי לא הפסיקה לטעון שאני “לא מתאימה להיות אמא”. בכל פעם שבאה אליי הביתה, היא הייתה בודקת כל פינה פותחת את המקרר, בודקת אם יש אבק, מעירה לי אם הבגדים לא מקופלים בדיוק כמו שרצתה, או אם הילדים לא שקטים לגמרי בזמן שהיא שם.

בשבוע שעבר היא באה “לעזור” כי הבן שלי הצטנן. אמרה שתישאר יומיים. באחד הימים, כשיצאה למכולת, חיפשתי קבלה באחת המגירות בשידת הטלוויזיה. פתאום ראיתי אותה מחברת שחורה עבה עם סימניה אדומה. חשבתי שזה אחת מהמחברות שלי, אלה שבהן אני רושמת הוצאות אבל לא. הכתב בפנים היה שלה. ובעמוד הראשון היה כתוב:

“מעקב למקרה שצריך לפעול בצינורות חוקיים.”

דפדפתי בעמודים… וראיתי תאריכים מדויקים עם דברים שבעיניה היו “חוסר אחריות” מצדי. למשל:
“3 בספטמבר: הילדים אכלו אורז מחומם במיקרו.”
“18 באוקטובר: הבת הלכה לישון בעשר בלילה מאוחר מדי לגילה.”
“22 בנובמבר: היו בגדים לא מקופלים בסלון.”
“15 בדצמבר: ראיתי אותה עייפה לא ראוי לגדל ילדים כך.”

כל צעד שלי, כל פרט בבית הכל היא רשמה כאילו מדובר בפשע. היו גם דברים מופרכים לגמרי:
“29 בנובמבר: הילדה נשארה לבד 40 דקות.”
זה מעולם לא קרה.

היה שם אפילו משהו יותר מטריד: פרק בשם “תכנית חלופית”. היא רשמה שם שמות של דודות שיכולות “להעיד” שאני חיה בלחץ למרות שזה בכלל לא נכון. היו שם הודעות מודפסות ששלחתי לה, שבהן ביקשתי שתודיע לפני שהיא באה כי אני עסוקה היא שמרה אותן כ”לראיה” שאני “דוחה עזרה”.

היה אפילו קטע שבו נכתב שאם תצליח “להוכיח” שאני לא מסודרת או לא ארגונית, תוכל לדרוש משמורת זמנית על הילדים “לטובתם”.

כשהיא חזרה מהמכולת, רעדתי. לא ידעתי אם להתעמת, לשתוק או פשוט לברוח. החזרתי את המחברת למקום המדויק שבו מצאתי אותה.

באותו ערב היא זרקה משפט כבדרך אגב:
“אולי לילדים יהיה טוב יותר עם מישהי מסודרת יותר…”

אז הבנתי זו לא הייתה גחמה. יש פה תכנית מסודרת, מחושבת.

לא אמרתי לה שמצאתי את המחברת. אני יודעת שאם אגיד היא תכחיש, תסובב הכל נגדי, וזה רק יסבך את המצב.

אני לא יודעת מה לעשות.
אני מפחדת.
והלב שלי נשבר לחלוטין.

אבל למדתי משהו חשוב: גם כשזה קשה, חשוב להאמין בדרך שלך, לזכור כמה את נותנת לילדים שלך מתוך אהבה, ולדעת שלפעמים חייבים להגן על הגבולות שלך מול אפילו האנשים הקרובים ביותר.