תקשיבי, כשסיפרתי לבעלי שאני בהריון חיכיתי לרגע הזה כל כך הרבה זמן, באמת ציפיתי שהוא יתפוצץ מאושר. אבל את לא מאמינה, הוא רק הסתכל עליי בפנים חתומות, בלי שמץ של שמחה. ידעתי ששנינו חלמנו להפוך להורים, עברנו המון טיפולים ובדיקות, באמת שניסינו כל דרך אפשרית. נראה לי שהוא כבר ויתר, התרגל לרעיון שזה פשוט לא יקרה לנו. אפילו, רגע לפני שגילינו שאני בהריון, הוא דיבר פתאום על לאמץ ילד, כאילו הוא כבר משלים עם זה. ופתאום, כשזה קורה – רק הבעת פנים חמוצה.
ניסיתי לשכנע את עצמי שהוא פשוט בהלם, שאולי הכול ירד עליו בבת אחת והוא צריך זמן לעכל. בכל אופן, אני הרגשתי בעננים זו הייתה השמחה הכי טהורה שידעתי. אבל תכל’ס, זה לא היה פשוט ההריון הלך קשה, הייתי הרבה בבית החולים, ובסוף נאלצתי לעזוב את העבודה שלי. ומה מסתבר? במקום לתמוך בי, הוא רק התרחק, נהיה עוקצני, עצבני, לא מסוגל לפרגן אפילו קצת. כל הזמן שמעתי ממנו, אז מה, הריון זה לא עבודה, את בסך הכל יושבת בבית כל היום. אני רוצה אישה, לא להחזיק את כל הבית לבד, לעבוד כמו חמור מבוקר עד ערב ניסיתי שוב ושוב להסביר לו שכל האזהרות מהרופאים אסור לי להתאמץ, להרים דברים כבדים, אסור לי לקחת סיכונים זה בשביל שהילד שלנו יהיה בסדר, בשביל שתהיה לנו משפחה. אבל שום דבר לא עזר, פשוט לא הייתה לו טיפת הבנה.
בסוף, ההריון הסתבך עוד יותר, אשפזו אותי. והוא? לא טלפון, לא הודעה, לא בא לבקר. עברתי ניתוח קיסרי לא מתוכנן, הילד נולד מוקדם ברוך השם בריא. כל כך שמחתי, חייגתי אליו, רוצה לשתף אותו בבשורה, והוא? כל מה שהוא אמר זה מזל טוב! פתאום אלה היו המילים הכי יפות בעולם בשבילי. אחרי כמה ימים, כששוחררתי וחזרתי הביתה מצאתי את הבית ריק, הוא פשוט עזב. פחד ומועקה ירדו עליי, אבל אספתי את עצמי בשביל הילד שלי. מבטיחה לך, בלב שלי נשבעתי לעשות הכול כדי שאני והילד שלי נהיה שמחים, כדי שלילד שלי יהיה טוב.
