שמי יערה. אני מהנדסת תוכנה, עם שני תארי מוסמך, ומובילה צוות בינלאומי שעובד על פרויקטים לחברות באמריקה.
אבל עבור המשפחה של בעלי, עמית, תמיד הייתי “הבת מהשכונה שזכתה במקרה”.
עמית נולד למשפחת ותיקים שאהבה לדבר על “שורשים ומסורת”, אבל התנהלה כמגדל קלפים שם ישן, בית גדול ומקרר ריק.
אהבתי אותו כי היה נראה אחרצנוע, ישר, מחובר למציאות. אבל בסוף, אי אפשר לברוח מהשורש.
היינו נשואים שלוש שנים. שלוש שנים שמעתי את ההערות של אמא שלו, תקווה:
“יערה, את מדברת בקול רם מדי.”
“יערה, השמלה הזאת בולטת מדי. אצלנו לובשים צבעי אדמה.”
“יערה, תכנסי למטבח רגע, העוזרת לא באה היום, ואת הרי יודעת עניינים כאלה.”
בלעתי הכל לטובת השקט במשפחה. וגם, אם להודות בחשבון שלי היו יותר שקלים מכל הבית שלהם יחד. אבל לא העזתי להזכיר זאת. לא רציתי שיכבדו אותי בגלל מספרים.
הכל השתנה בערב חג חנוכה.
העסק של חמי היה על סף פשיטת רגל. הם חיפשו משקיע, מישהו שיציל את העסק המשפחתי.
תקווה החליטה לארגן ארוחת ערב רשמית בבית הישן ברמת השרון. הכבוד היה שייך למר קגן, משקיע מחו”ל אדם רציני, בעל השפעה, קפדן מאוד.
הגעתי לשם בשמלה ירוקה משי בה הרגשתי נפלא.
מרגע שנכנסתי, תקווה סקרה אותי בקור:
“מה זה? נראית כאילו את עץ החג.”
“זה משי,” עניתי בשקט.
“לא משנה. יערה, יש בעיה. הקייטרינג איכזב, אין מלצריות. ומר קגן ממש קפדן.”
הבטתי בעמית. הוא שתק, מביט ברצפה.
“נו?” שאלתי.
תקווה נאנחה:
“אי אפשר להציג אותך כאשתו של עמית. אל תכעסי, פשוט אין לך את הסגנון המתאים. מר קגן עלול לחשוב שעשינו טעות. זה עלול להרוס את כל השיחות.”
זו הייתה סטירה, עטופה בחיוך.
“עמית?” פניתי אליו.
הוא גמגם.
“יערה… רק הערב, בבקשה. חייבים את ההשקעה. אמא שלי אומרת שזה מהלך חכם. מבטיח שאפצה אותך.”
“מה אתם רוצים שאעשה?”
אז תקווה שלפה מתוך שקית אחידה של מלצרית.
“את יכולה ללבוש את זה? להגיש יין ומנות פתיחה? בשקט, בלי להפריע. אומרים שמעמית עדיין רווק.”
עמדתי שם עם מפתחות ביד. יכולתי ללכת. להשאיר אותם להתמודד לבד.
אבל ראיתי את החיוך המתנשא של אחותו של עמית. ראיתי כמה נהנים להפיל אותי למטה.
ונשארתי. לא מציות, אלא סקרנות לראות לאן ייקחו זאת.
“טוב,” אמרתי. “נתחיל.”
לבשתי את האחידה. אספתי את השיער. יצאתי עם מגש.
האורחים הגיעו. אני הגשתי. “תודה, בחורה,” אמרו הדודים, לא מזהים בכלל. בשבילם מעט הבד היה חזק מהזכרון.
בתשע הגיע מר קגן. גבוה, חמור סבר, ביטחון עצמי נוטף.
כששקעו בשיחה רצינית, סקר את החדר ואז עיניו נפלו עלי. הצטמצם, כאילו מנסה להיזכר.
הניח את כוסו, קטע את תקווה באמצע משפט, ניגש ישר אלי.
דממה.
“מהנדסת רז?” שאל.
חייכתי.
“ערב טוב, מר קגן. למרות שכאן העדיפו לוותר על התארים שלי הערב.”
הוא פרץ בצחוק רחב:
“פשוט לא יאמן! יערה רז בעצמה! האישה שהצילה לנו את כל הסניף בברלין לפני שנתיים. אם היא בפרויקט – אני משקיע מיד.”
פניה של תקווה החווירו. עמית נבלע בכסא.
“אתם מכירים?” הצליחה תקווה לשאול.
“מכירים?” צחק קגן. “היא אגדה בתחום שלנו! למה היא מחופשת למלצרית?”
השפלתי מגש.
“כיוון שהמשפחה שלי החליטה שאני לא מתאימה להיות אישה של עמית הערב. ביקשו שאתחפש. ככה אצלם מכבדים אורחים.”
חיוכו של קגן התחלף בקור:
“אז אין פה על מה לדבר. לא אשקיע באנשים שלא מעריכים את הקרובים אליהם.”
ואז פנה אלי:
“יערה, אפשר להציע שתצאי לארוחה במקום אחר? יש לי רעיון לפרויקט שיתאים לך בדיוק.”
הבטתי בעמית.
“מה איתך, בא?”
הוא לחש:
“יערה אל תעשי דרמה. זה חשוב לנו”
הסרתי את טבעת הנישואין, שמתי בכוס של תקווה.
“זו לא דרמה. זה סוף.”
ויצאתי, עדיין באחידה, חופשיה מאי פעם.
התגרשנו תוך כמה שבועות.
העסק קרס.
הבית נמכר.
אני נסעתי לעבוד באירופה, שם אף אחד לא מבקש ממני להתחפש או להצטדק.
ועמית? שולח מיילים של חרטה. שהוא אהב אותי, שאני הדבר הכי יקר שאיבד.
אני עונה לו משפט אחד:
“בחרת בגרסה מזויפת לידך. אני אמיתית ואת זה לא היית יכול להרשות לעצמך.”
כי בחיים, אם אתה לא עומד מאחורי הקרובים שלךאתה נשאר לבד. האמת והערך העצמי חשובים יותר מכל תדמית.
