שלוש שנים של נישואין… וכל לילה, בעלה היה ישן לצד אמו. בלילה אחד, היא עקבה אחריו… והאמת שנגלתה בפניה הייתה קשה לתפיסה.
יעל ואלעד היו נשואים שלוש שנים. בעיני כולם, נחשבו לזוג מושלם. אלעד היה איש נעים, מסור וחרוץ. אך הייתה לו מנהג משונה שהדיר מעיניה של יעל שינה.
בכל לילה, מסביב לחצות או שעה אחת אחריה, אלעד היה קם בשקט, משתחרר מהחיבוק של יעל ומסתלק מן החדר בשקט גמור. הוא היה פוסע אל חדרה של אמו, פנינה, שגרה עמם מאז שהאב נפטר. רק עם עלות השחר היה שב למיטתו.
בשנה הראשונה ניסתה יעל להבין.
“אמא שלי מתקשה להירדם,” הסביר אלעד. “היא זקוקה שאהיה לידה.”
אך בשנת הנישואין השנייה, הטרידה יעל עצמה במחשבות.
אולי הוא קשור אליה מדי? אולי הוא ‘ילד של אמא’?
ובשנה השלישית, הקנאה והספקות אכלו אותה מבפנים. היה בה חשש תמידי שאלעד אוהב את אמו יותר ממנה. כאילו יש צד שלישי תמיד במערכת היחסים.
“למה אתה ישן שם?” התעמתה איתו בלילה אחד. “אני אשתך! המקום שלך לידי. מה אתם עושים כל הלילה? מדברים עד הבוקר?”
“יעל, תביני,” השיב אלעד בקול עייף, עיניו שקועות בעייפות עמוקה, “אמא ממש לא בריאה. היא צריכה אותי לידה.”
“חולה? בבוקר היא נראית בסדר גמור. אוכלת, צופה בטלוויזיה… נשמע לי תירוץ כי אתה לא רוצה לישון לידי.”
אלעד שתק, הרכין ראשו, ויצא מהחדר בלי לומר מילה נוספת.
באותו לילה, יעל החליטה – תעקוב אחריו. היא הרגישה שחייבת לדעת מה באמת קורה.
בחצות, כהרגלו, קם אלעד מהמיטה; יעל עשתה את עצמה ישנה, אך עינה נשארה פקוחה. הוא יצא מהחדר בשקט, חצה את המסדרון. חיכתה חמש דקות, ואז קמה יחפה, צעדה חרש בעקבותיו.
הדלת לחדרה של פנינה הייתה פתוחה מעט.
יעל הציצה פנימה.
הייתה מוכנה לצעוק, מוכנה להטיח האשמות.
אך מה שראתה עצר את לבה לרגע.
בפנים, לאור מנורה חלשה, פניה של פנינה – שבימים הייתה לרוב רגועה – השתנו לגמרי. היא הייתה קשורה ברפיון לסדינים, מתפתלת על יצועה, עיניה פרועות מזעם ופחד, גופה רטוב זיעה, וקצף בפיה.
“שדים! התרחקו ממני! אל תקחו את בני!” זעקה בקול חלוש וצרוד.
אלעד החזיק אותה שלא תפגע בעצמה. ידיו מלאות סימני נשיכה, שריטות וחבורות.
“ששש, אמא, זה אני… אלעד. את בטוחה. אני איתך,” לחש לה בעדינות, מלטף את גבה.
“אתה לא אלעד! את הבן שלי הרגו! גנבו אותו ממני!” בכתה, ונשכה בכוח את כתפו.
אלעד סגר לרגע את עיניו מהכאב, אך לא עזב אותה ולא התרעם.
יעל ראתה בבירור את הדמעות זולגות על לחייו של בעלה.
כעבור דקות אחדות, הקיאה פנינה על בגדיו. הריח החמוץ הגיע אפילו עד הדלת. אך במקומה להתרחק, אלעד נטל מטלית רכה, ניגב את פניה והחליף עבורה חיתול.
ברכיה של יעל רעדו. נאלצה לאחוז במשקוף הדלת.
כעבור שעה, שקעה פנינה ברגע של צלילות.
“אלעד?” שאלה בקול רועד.
“כן, אמא. זה אני.”
היא ליטפה את פניו, הבחינה בפציעות.
“פגעתי בך שוב, בני? תסלח לי… לא התכוונתי…” אמרה ודמעות זורמות.
“תעזוב אותי. תחזור ליעל. מסכנה, אתה זונח אותה.”
“לא, אמא,” לחש אלעד בשקט, מסדר לה את השמיכה. “אני כאן. אני לא רוצה שיאל תראה אותך כך. אני אחראי. תני לה לישון מעט בשקט.”
“אבל בני… אתה כבר שחוק…”
“אני מסוגל, אמא. אתכן שתיים אני אוהב. עליי לגונן. על יעל ביום… ועליך בלילה.”
באותו לילה, יעל נשברה.
פתחה לגמרי את הדלת ונכנסה.
“יעל?” אלעד נבהל, מיהר לכסות את כתמי הבגדים שלו. “מה את עושה כאן? תחזרי למיטה… לא נעים כאן…”
יעל לא ענתה. כרעה לצידו, חיבקה את מותניו ובכתה.
“סלח לי…” לחשה. “חשבתי עליך דברים איומים… ולא ידעתי עם מה אתה מתמודד לבד…”
הביטה בפנינה, שניסתה להסתיר את עיניה מבושה.
“אמא… למה לא סיפרתם? יש לך דמנציה ובייחוד את תסמונת השקיעה, נכון?”
“לא רצינו להכביד עלייך, בתי,” ענתה פנינה. “את עובדת כל כך קשה. לא רציתי להיות לעול.”
“את לא עול,” אמרה יעל בנחישות.
קמה, הלכה להביא מים חמים ומגבת. ניגבה בעצמה את הלכלוך מידיו של אלעד ופני גיסתה.
“אלעד,” אמרה תוך כדי ניקוי, “שלוש שנים התמודדת לבד. מהיום אנחנו שניים. אני אשתך. בטוב וברע – וכך גם בטיפול באמא.”
“אבל יעל…”
“בלי אבל. נתחלק בתורים, או שנשכור מטפלת. אבל לעולם לא תישאר לבד בזה.”
אלעד חיבק אותה. בפעם הראשונה מזה שנים, חש מנוחה. המשא ירד לו מעט מהכתפיים.
מאז, מצבה של פנינה לא היה עוד סוד. הם פעלו יחד. יעל למדה – אהבה אמתית נמדדת לא רק ברגעי מתיקות, אלא גם בכוח להישאר יחד ברגעים הכואבים והקשים.
הקנאה נעלמה.
נותרו רק כבוד… ואהבה עמוקה אל אדם שמוכן להקריב את מנוחתו ולהכיל כאב, כדי לגשר ולהגן על אהובותיו.
