היום קראתי סיפור על אם חד-הורית שאמרה שהיא לא יודעת מה לעשות, שאין לה מוצא. זה גרם לי להסתכל פנימה ולהרגיש שצריך לספר גם את שליnot מתוך שיפוט אלא כי כשיש ילדים ואין ברירה, אי אפשר פשוט לשבת ולחכות שהכסף ייפול מהשמיים. אף אחד לא נתן לי כלום, הכל הרווחתי לבד.
עזבתי את הבית בגיל 16, מתוך עקשנות וטיפשות, כי חשבתי שאני בעצמי גדולה, וכי עם החבר שלי יהיה לנו טוב יותר. עברנו לדירה קטנה בפתח תקווה: המטבח היה צמוד לסלון, החדר הופרד בקיר דק, והמקלחת הייתה בחצר הקטנה בחוץ. לא היה שום פאר, אבל זה היה שלנו. שנתיים אחרי כן, בדיוק כשמלאו לי 18, גיליתי שאני בהריון עם הבן הראשון שלי. בהתחלה הכל היה רגיל. הוא עבד כנהג מונית, הביא כסף לשוק, שילמנו שכר דירה. לא היה לנו מותרות, אבל לא רעבנו.
כשבני היה כמעט בן שנה, התחלתי להרגיש שפתאום נכנס פחות ופחות כסף. תמיד היו תירוציםעונה חלשה, תחרות גדולה, בעיה עם הרכב. האמנתי לו. ואז נכנסתי להיריון שובהפעם עם הבת שלי. הייתי כבר בחודש הרביעי כשהוא פשוט הלך. בלי אזהרה מוקדמת. יום אחד הוא הגיע, לקח כמה בגדים, ועבר לאישה אחרת.
הכאב הכי גדול לא היה רק שעזב אותי. זה היה שאחרי זה כולם התחילו לדברהשכנים, הבני משפחה, אנשים מהשכונה. סיפרו שכבר חודשים רואים אותו איתה, שהיא מחכה לו בפינת הרחוב, שהוא ישן אצלה. אף אחד לא אמר לי כלום בזמן שהיינו יחד. הכול גיליתי כשכבר הייתי לבד, בהריון ועם תינוק קטן.
הוא נעלם לגמרי. לא שאל על הילדים, לא נתן שקל אחד בשביל חיתולים. ישבתי על הרצפה, ובכיתי כל היום. הסתכלתי על המקרר כמעט ריק, חלב כמעט נגמר, ילד קטן בבית, תינוק בדרך, השכירות מתקרבת, אין בגדים, אין מיטה לתינוק. בכיתי. אבל למחרת קמתי ואמרתי לעצמי: אני לא יכולה להישאר ככה.
התחלתי מהדירה הזאת. הזמנתי מצרכים על חשבון אמון. הכנתי ג’לים, קינוחים בכוסות, עוגות קטנות. צילמתי אותם בטלפון והעליתי לסטטוסים בוואטסאפ ובאינסטגרם. לא שיקרתי. כתבתי את האמת: “מוכרת קינוחים כדי לקנות חיתולים וחלב.” אנשים התחילו לקנות. חלק מתוך רחמים, אחרים כי אהבו. עם הכסף הזה שילמתי לשוק, חסכתי לשכירות, קניתי את מה שהכרחי.
אחר כך התחלתי גם להכין ארוחות לפי הזמנהאורז, עדשים, תבשיל עוף, בשר טחון. גבר מהשכונה עשה לי את המשלוחים עם האופנוע, שילמתי לו על כל נסיעה. קמתי כל בוקר ב-5 לבשל, עם הבטן הגדולה ובן קטן סביבי. היו ימים שהייתי כל כך עייפה, שישבתי על הכיסא ובכיתי בשקט. אבל למחרת הדלקתי שוב את הכיריים.
חסכתי שקל אחרי שקל. לקראת הלידה אמא שלי התקשרה ואמרה לי לבוא אליהם, שלא אהיה לבד. הבת שלי נולדה שם. מאז ההורים שלי הם קיר התמך שלי. הם לא מכלכלים אותי, אבל מחזיקים אותי זקופהעוזרים לי עם הילדים כשיש לי הזמנות.
היום בני בן 6, בתי גדלה במהירות. עם אמא שלי פתחנו יוזמה קטנה של קונדיטוריה. זה לא עסק גדול, אבל יש לנו מקום קטן, אנחנו מכינות עוגות לימי הולדת, שולחנות מתוקים, הזמנות לאירועים. אנחנו לא עשירות, אבל אני לא הולכת לישון רעבה ואין לי את החרדה שמחר לא יהיה לילדים שלי מה לאכול.
אני יודעת כמה זה כואב כשגבר עוזב אישה עם ילדים. זה לא הוגן. אבל אני יודעת גם דבר נוסףאי אפשר לחכות שמישהו יציל אותך. אף אחד לא בא להציל אותי. כשיש ילדים, אין לך את הפריבילגיה לוותר.
