יומן אישי יום רביעי, סוף פברואר
כל חיי כולם אמרו עלי דקלה היא חרשת מגיל קטן. אמרו את זה בביטחון שקט, כאילו חזרה אין קץ של המשפט תהפוך אותו לאמת. בשכונה שלי ברמלה, זו הייתה קביעה: היא לא שומעת, לא מבינה, לא נחשבת. בשביל רוב האנשים הייתי לא בן אדם, אלא נטל שקט שצריך להעביר ממקום למקום.
והדודה שלי, גאולה, לא נתנה לאף אחד לשכוח את זה.
בבוקר ההוא, קור נושך חדר עד העצמות. השמים נמוכים וכבדים בטח תכף יתחיל לטפטף. גאולה משכה אותי עד לשוק מתחת לגג הפח, המוכרים פתחו דוכנים והחקלאים התווכחו כאילו הצרות הן חלק מהנוף.
גאולה נעמדה במרכז הרעש וצרחה:
מי צריך בחורה לנקות? היא לא אוכלת הרבה, לא מתלוננת ולא תבלבל לכם את המוח.
המבטים ננעצו בי. הורדתי עיניים, כיווצתי אצבעות בתוך הצעיף הבלוי. הכרתי את הטקס הזה היטב: להעמיד אותי לראווה, הצחוקים, השלט הבלתי נראה שחורץ גורלי.
היא חרשת! חזרה ואמרה גאולה, מצביעה עלי. ככה נולדה. טובה לשטיפה, לבישול, לניקיון. והכי חשוב לא עונה כשמדברים אליה.
הצחוק שלהם היה יבש וחד. למדתי ששקט זה המגן שלי. אבל בלב, כל מילה חדרה חדה, ברורה, כמו חוד של סכין.
כי אני שומעת.
אף פעם לא הייתי חרשת.
אחרי מות ההורים שלי, גאולה לקחה אותי לרופא השכונתי. זוכרת טוב את היום ההוא: הריח החריף של כוהל, הקול של הדר שאומר שלחום לא היה שום קשר לאוזניים שלי. באותו יום, ברגע שיצאנו, היא לחצה חזק את היד שלי ולחשה:
אם תדברי, אף אחד לא ירצה בך. זה טוב בשביל שתינו.
נאלמתי. בהתחלה מפחד, אחר כך מהרגל, ולבסוף מתוך הבנה שזה שומר עלי.
ואז הגיע אדם.
אדם הגיע לשוק לקנות זרעים וכלים חדשים. היה שקט, גר לבדו במושב סמוך, לא התערב בחיים של אחרים. ראו עליו את המשבר שעבר האסון שגדע את משפחתו.
הוא בדיוק קשר שק עם דגן, שמע את הצעקות של הדודה שלי.
הוא הסתובב, ראה את גאולה מסמנת בבוז, אותי כפופה והמון אנשים סביבה ומשהו התהפך בו.
לא רחמים.
זעם.
כמה? שאל בקול רגוע כשהתקרב.
גאולה חייכה.
מאתיים שקל.
מאה.
מאה חמישים. אני גידלתי אותה מאז שהתייתמה.
אדם הוציא מאה עשרים שקל ודחף ליד שלה.
זה או כלום.
היא היססה שניה, אחר כך חטפה את השטרות.
סגור. רק שתדע, היא חרשת.
אדם לא השיב רק סימן לי לבוא איתו.
פעם ראשונה הרמתי מבט.
נתקעתי.
בעיניים של אדם לא הייתה לא לגלוג ולא חמלה. היה שם משהו שכמעט שכחתי כבוד. מבט שמבין ואומר אני רואה אותך.
עליתי על העגלה. הוא כיסה אותי בשמיכה חמה. כשהיגלנו החוצה, הצצתי לאחור. גאולה ספרה שטרות, לא אמרה מילה.
הדרך עברה בשקט, גשם דק התגבר. אדם נהג ושתק. האזנתי לנשימות שלו, לחריקות העגלה, לרוח.
במשק, האש באח בערה והמרק התחמם על הכיריים.
הוא הצביע על כיסא.
כאן את בטוחה, אמר בלי לדעת שאני שומעת היטב.
משהו לא מוכר התהדק לי בלב.
בערב, כשאכלנו בשקט, הוא פתאום דיבר:
אין לך ממה לפחד. אני לא אכריח אותך לכלום. אם תרצי ללכת בבוקר אחזיר אותך לעיר.
הורדתי את העיניים
ובפעם הראשונה זה שנים עניתי.
תודה.
המילה נפלה כמו רעם.
אדם הרים את הראש לאט.
מה?
בלעתי רוק, רעד אחז אותי.
אני לא חרשת, לחשתי. מעולם לא הייתי.
השתררה דממה כבדה.
הוא לא צעק, לא התפרץ. פשוט ישב והסתכל עליי הרבה זמן.
מתי התחלת לשמוע? שאל בשקט.
תמיד שמעתי.
סיפרתי לו הכל. האיומים, הפחד, השנים של ההשפלות.
כשהפסקתי ציפיתי להדף.
הוא קם, הלך לאח, הוסיף בול עץ.
כאן אף אחד לא ישתיק אותך, אמר. ננהל את החיים כמו שצריך.
עברו ימים. עבדתי במשק, אבל אף פעם לא הרגשתי חפץ. אדם לימד אותי לקרוא טוב יותר, לנהל חשבון, להסתדר עם הסוחרים.
והשכנים התחילו ללחוש.
עד שיום אחד, דודה גאולה צצה מחדש.
באתי לקחת אותה! צעקה. רימתה אותי, לא הייתה חרשת בכלל.
אדם הביט בה בנחת.
אני יודע. ועכשיו גם אחרים יודעים.
מאחוריו הופיע יור הוועד, והרופא של הקופה, ועוד שני סוחרים ששמעו וגם הקשיבו.
פסעתי קדימה.
אני אדבר בעצמי, אמרתי בקול צלול.
גאולה החווירה.
המשפט היה קצר.
המעשים הוכחו, האיומים נחשפו.
גאולה איבדה את המשמורת ואת הכבוד העצמי.
חודשים חלפו. המשק פרח. אני כבר לא מהססת להרים עיניים. בשוק שומעים אותי באמת. וכשאני אומרת משהו, כולם מקשיבים.
ערב אחד, אדם הביט בי בשקט מול השקיעה.
מעולם לא קניתי אותך, אמר. בחרתי בך.
חייכתי.
ואני בחרתי להישאר.
שנים אחר כך, ברמלה, אמר מישהו:
שמעת? הבחורה שחשבו שהיא חרשת תמיד שמעה הכי טוב.
וזה, בפעם הראשונה, כבר לא כאב לי בלב.
