שמי אילנית. אני מהנדסת תוכנה, בעלת שני תארים שניים, ומנהלת צוות שעובד על פרויקטים לחברות בארה״ב.
אבל בעיני משפחת בעלי, נדב, תמיד הייתי ״הבחורה מהשכונה שזכתה בלוטו״.
נדב הגיע מבית שכל הזמן דיברו בו על ״שורשיות ומסורת״, אבל בפועל חיו עם יותר פוזה מיכולת. שם משפחה עתיק, בית גדול בנווה צדק… ומקרר ריק.
התאהבתי בו כי בהתחלה הוא היה שונה צנוע, רגוע, נטול יומרות. אבל בסוף, אי אפשר לברוח מהבית שגדלת בו.
שלוש שנים היינו נשואים. שלוש שנים שמעתי את ההערות של אמו, שולמית:
״אילנית, את מדברת בקול חזק מדי.״
״אילנית, השמלה שלך צעקנית מדי, אצלנו לובשים רק צבעים שקטים.״
״אילנית, תעבררי למטבח, העוזרת לא הגיעה, ואת הרי יודעת את העבודה.״
בלעתי הכול בשביל השקט. ובכנות? בחשבון הבנק שלי הייתה יותר משיש לכל המשפחה גם יחד. אבל מעולם לא אמרתי מילה. לא רציתי כבוד שמבוסס על מספרים.
הכל התהפך בערב חג חנוכה.
העסק של חמי היה על סף קריסה. היה להם צורך נואש במושיע, מישהו שישקיע.
שולמית החליטה לערוך ארוחת ערב רשמית בביתם הישן. אורח הכבוד מר כהן, משקיע בינלאומי רציני, משפיע, ודקדקן.
הגעתי בשמלה ירוקה מבד משי, הרגשתי נפלא.
בקושי נכנסתי, שולמית סקרה אותי מלמעלה למטה.
מה זה? קימטה שפתיים נראית כמו חנוכייה מהלכת.
זה משי עניתי בשקט.
גם ככה. אילנית, יש לנו בעיה. חברת הקייטרינג הבריזה, אין מלצריות. ומר כהן… מאוד קפדן.
הבטתי אל נדב, שעמד בשתיקה, הראש מושפל.
אז?
שולמית פלטה:
אי אפשר להציג אותך כאשתו של נדב. אל תקחי ללב, פשוט… אין לך את הסטייל הנכון. מר כהן עלול לחשוב שבני התחתן בפזיזות. זה יהרוס את המו״מ.
זו הייתה סטירה מחויכת.
נדב? פניתי אליו.
בלע רוק.
אילנית… בבקשה. רק הערב הזה. חייבים את ההשקעה… אמא אומרת שזה צעד אסטרטגי. אני אשלים על זה אחר כך.
ומה אתן רוצות שאעשה?
אז שולמית שלפה משקית ניילון מדים של מלצרית.
תוכלי ללבוש את זה? תגישי יין ונשנושים, בשקט, בלי דיבורים. נגיד ש נדב רווק.
עמדתי שם, המפתחות שלי ביד. הייתי יכולה פשוט לעזוב. לתת להם לשקוע לבד.
אבל אז ראיתי את החיוך המזלזל של אחותו עינב שנהנתה להושיב אותי במקום.
ונשארתי. לא מתוך כניעה, אלא מתוך סקרנות כמה רחוק יתדרדרו?
בסדר אמרתי נתחיל.
לבשתי את המדים, אספתי שיער, ויצאתי עם מגש.
האורחים באו. אני הגשתי. ״תודה, בחורה,״ אמרו, לא מזהים אותי כלל. למדים היה כוח גדול יותר מהזיכרון.
בתשע בערב הגיע מר כהן. גבוה, סמכותי, מלא ביטחון.
כשהתחיל לדבר עסקים, הסיט מבט, נעצר עלי. מעיין בי, מפתיע.
הניח את כוסו, קטע את שולמית באמצע, ופנה אלי.
שררה דממה בחדר.
מהנדסת סיון? שאל.
חייכתי.
ערב טוב, מר כהן. למרות שכאן העדיפו שלא אשתמש בטייטלים שלי היום.
הוא חייך חיוך ענק.
לא להאמין! אילנית סיון! האישה שהצילה לנו את המערך ביפן לפני שנתיים. אם היא בפרויקט אני נכנס להשקעה מיידית!
פניה של שולמית החווירו. נדב התכווץ.
אתם מכירים? הצליחה שולמית לשאול.
מכירים? כהן צחק היא אגדה בתחום. למה היא בלבוש של מלצרית?
הנחתי בשקט את המגש.
כי ״המשפחה״ שלי החליטה שלא מתאימה לתפקיד אשתו הערב. ביקשו שאתחפש. זה בעיניהם מוסריות.
הבעת פניו נהייתה קרה.
במקרה כזה אמר אין על מה לדבר. אני לא משקיע באנשים שלא מעריכים את הקרובים להם.
ואז פנה אלי:
אילנית, תסכימי אולי לארוחת ערב אחרת? יש לי משהו עסקי שמאוד יעניין אותך.
הבטתי אל נדב.
אז? בא?
התנשף.
אילנית… בבקשה אל תעשי בושות. זה חשוב לנו…
הסרתי את טבעת הנישואין והנחתי אותה בכוס של שולמית.
אין כאן הצגה, יש כאן סוף.
ויצאתי, עדיין במדים אבל אף פעם לא הייתי חופשייה יותר.
התגרשנו תוך שבועות.
העסק קרס.
הבית נמכר.
אני טסתי לעבודה בחו״ל. בחיים שם לא מאלצים אותי להסביר או להתחפש.
ונדב? שלח מיילים, הצטער, אמר שהייתי הכי חשובה.
אני עונה לו רק דבר אחד:
״העדפת לידך מלצרית מדומיינת. אני אמיתית ויקרה מדי בשבילך.״יש ימים בהם אני מתגעגעת לריח של עוגות גבינה של שולמית, לצחוק של נדב כשחשב שהעולם קטן עליו. ואז אני נזכרת: היו מי שלימדו אותי להיות גאה בעצמי, לא בסמל המשפחה.
בערבים שקטים בניו-יורק, אני מרימה כוס של יין משובח לבד, מסתכלת לעיר הגדולה דרך החלון החמישי, וחושבת לעצמי, שגם בלילות הארוכים והשקטים הבחירה להיות נאמנה לעצמי, זו הבחירה שמדליקה בי את כל הנרות.
