צעקתי דרך החלון:
אמא, למה כל כך מוקדם? תתקררי!
היא הסתובבה, נופפה אליי במגרפה כמחווה:
מה את רוצה, בטלנית? אני מנקה בשבילכן.
ולמחרת כבר לא הייתה אמא.
עד היום אני לא מצליחה לעבור בשקט ליד החצר שלנו.
בכל פעם שאני רואה את השביל, הלב שלי נאטם, כאילו יד לוחצת עליו. אני צילמתי את התמונה ההיא, ב-2 בינואר.
פשוט חלפתי בדרך, ראיתי עקבות בשלג ועצרתי.
צילמתי בלי להבין למה. עכשיו זו התמונה היחידה שנשארה לי מאותם ימים…
את ראש השנה חגגנו כמו תמיד, כל המשפחה.
אמא כבר הבוקר של ערב החג הסתובבה במטבח, אני התעוררתי מריח הקציצות והקול שלה.
תמר, קומי! תעזרי לי לסיים את הסלטים. אחרת אבא שלך שוב יגמור חצי מהם כשלא נסתכל!
ירדתי, עוד עם הפיגמה והשיער הפרוע. היא עמדה מול הגז, עם הסינר האהוב עליה זה עם האפרסקים, שקניתי לה עוד בתיכון. היא חייכה, הלחיים שלה האדימו מהחום.
אמא, תני קודם לשתות קפה, קיטרתי.
קודם חותכים ירקות! קפה נחכה! היא צחקה וזרקה לי קערה עם ירקות צלויים. תחתכי דק דק, כמו שאני אוהבת. לא כמו בפעם שעברה.
חתכנו, דיברנו על כל דבר שבעולם.
היא סיפרה איך פעם לא היה קישים וסלטים, רק דג מלוח ומנדרינות שאבא שלה היה מביא מהעבודה בקומבינה.
אחר כך אבא הגיע עם עץ אשוח מקושט, כמעט עד התקרה.
קבלו את המלכה! קרא מהדלת.
נו אבא, מה עשית, הבאת חצי חורשה? נדהמתי.
אמא יצאה, הסתכלה וחייכה:
יפה, יפה, אבל איפה נשים את זה? פעם שעברה היה קטן יותר.
בסוף עזרנו כולם לקשט אותו. אני ואחותי עפרי תלינו שרשראות, ואמא שלפה קישוטים ישנים מהילדות שלי. אני זוכרת איך לקחה מלאך זכוכית קטן ולחשה:
את זה קניתי לך בראש השנה הראשון שלך. זוכרת?
ברור, אמא, שיקרתי.
לא באמת זכרתי, אבל הנהנתי. היא נראתה מאושרת כל כך כשהנהנתי.
הדס, אחי, הגיע בערב, תמיד עם רעש תיקים, מתנות, בקבוקים.
אמא, הפעם הבאתי שמפניה טובה! לא כמו בשנה שעברה.
רק תדאגו לא להשתכר, צחקה וחיבקה אותו.
בחצות כולנו ירדנו לחצר. אבא והדס הפציצו בזיקוקים, עפרי צרחה מהתרגשות, ואמא עמדה לידי, מחבקת חזק בכתף.
תראי, תמר, איזה יופי, לחשה. איזה חיים טובים לנו…
והחזרתי לה חיבוק:
הכי טובים, אמא.
שתינו שמפניה ישר מהבקבוק, צחקנו כשזיקוק ברח לכיוון הלול של השכנים.
אמא, קצת שתויה, רקדה במגפיים לצלילי שיר ילדים ישן, ואבא סחב אותה על הידיים. בכינו מצחוק.
ב-1 בינואר כולנו נשארנו בבית, התפנקנו.
אמא שוב נכנסה למטבח הפעם לוקשים ורגל קרושה.
אמא די, אנחנו בכלל לא רעבים, מלמלתי.
אחר כך תסיימו. ראש השנה זה שבוע שלם, ניפנפה.
בבוקר ה-2 בינואר היא קמה מוקדם כתמיד.
שמעתי את הדלת נטרקת, הצצתי מהחלון היא בחצר, עם מגרפה. מנקה את השביל. המעיל הישן, המטפחת קשורה לראש.
הכול מסודר מהשער ועד לכניסה שביל צר, מדויק. אוספת שלג לקיר הבית, כמו שאהבה תמיד.
צעקתי לחצר:
אמא, למה כל כך מוקדם? תתקררי!
היא הסתובבה, נופפה במגרפה:
אחרת תלכו עד האביב בבוץ! לכי תעשי תה בינתיים.
חייכתי, נכנסתי למטבח. כעבור חצי שעה חזרה, לחיים אדומות, עיניים נוצצות.
יופי, עכשיו מסודר, התיישבה עם קפה. נראה טוב, נכון?
כן, אמא. תודה.
זו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי את קולה כל כך שמח.
ב-3 בינואר בבוקר היא התעוררה, לחשה:
בנות, משהו דוקר לי בחזה. לא חזק, אבל לא נעים.
נבהלתי:
אמא, לקרוא למדא?
די, תמר. עבדתי קשה מדי, זה יעבור.
נשכבה על הספה, אני ועפרי ליד. אבא יצא להביא תרופות.
היא אפילו צחקה:
אל תסתכלו עליי ככה. אני עוד אשרוד את כולכם.
ופתאום החוירה, החזיקה את החזה.
אוי לא טוב לי ממש לא טוב…
הזעקנו אמבולנס. החזקתי לה את היד, לחשתי:
אמא, תחזיקי, מדא בדרך, הכול יהיה בסדר…
הסתכלה עליי חלושות ואמרה:
תמר אני אוהבת אתכם כל כך… לא רוצה להיפרד.
הצוות הגיע מהר, אבל… כבר אי אפשר היה לעזור. התקף לב מסיבי. הכול קרה בתוך דקות ספורות.
ישבתי במסדרון, בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם. לא קלטתי. אתמול רקדה תחת זיקוקים, היום…
בקושי על הרגליים, יצאתי לחצר. כמעט ולא ירד שלג.
וראיתי את העקבות שלה. בדיוק כמו שתמיד השאירה קטנות, מסודרות, שביל צר מהשער ועד לבית.
עמדתי וממש הסתכלתי עליהם הרבה זמן. חשבתי איך יכול להיות? רק אתמול היא הלכה כאן, ועכשיו איננה. העקבות פה, אבל היא לא.
לא נתתי לאף אחד לכסות אותם. ביקשתי שישאירו עד שהשלג כבר יכסה לבד.
זה הדבר האחרון שאמא עשתה בשבילנו. הדאגה הקטנה והיומיומית הזו נשארה, גם כשהיא כבר לא כאן.
שבוע אחרי, ירד המון שלג.
אני שומרת את התמונה ההיא, של העקבות האחרונות שלה.
וכל שנה ב-3 בינואר אני מסתכלת מחדש בתמונה, ואחר כך על השביל הריק.
וכואב כל כך לדעת, להבין מתחת לשלג הזה, מחכות לי העקבות האחרונות שלה.
ואני, עוד הולכת בעקבותיהן.
