צוות שירות לאמא שלו

אמיר, אני מבינה הכל, אבל אני לא הגעתי להורים שלך כדי להיות העוזרת של אימא שלך, נעה אמרה בכעס, ודחפה קופסת אפונה עיבודית לעגלה. בא לי פשוט לזרוק הכול, להיכנס לרכב ולנסוע הביתה. הבטחת לי ערב שקט במעגל משפחתי קטן, ובסוף אנחנו מכינים ארוחת חג לכל השבט, בזמן שאימא שלך יושבת ורק מפקחת! זה נראה לך הגיוני?
אמיר משך את הראש אל בין הכתפיים וסטה מהמבט שלה, כאילו ההתעניינות שלו בתוכן של מקלות דג היא העיקר. הוא נראה כמו כלב שנתפס כשהפך את הפח.
נעוש, בבקשה, תנמיכי קול, אנשים מסתכלים הוא מלמל, מנסה בעדינות לחבק את זרועה, אך היא משכה אותה בחוזקה. אימא קצת לא העריכה את הכוחות שלה נכון, זה קורה לכולם. בואי נקנה את הכול לפי הרשימה ונחזור לסיים את הסלטים. תעשי לי טובה, רק בשבילי ולכבוד החג.
“לא העריכה את הכוחות”… איזו הגדרה יפהפיה, חשבה נעה בשיניים הדוקות מכעס. אימו של אמיר דווקא ידעה בדיוק מה היא עושה.
…הכל התחיל לפני שבוע, כשהילה, אימו של אמיר, שוחחה איתם לקראת השנה החדשה והזמינה אותם אליה.
ילדים שלי, היא לחשה בקול מתוק שדי היה בו כדי להעלות את רמות הסוכר בדם. בואו אלי לשבת; מזמן לא ראיתי אתכם. ישב ביחד, נפשפש בזיכרונות, נדבר קצת. כל כך קשה לי לבד בכל הדירה.
נעה הרגישה מיד שמשהו לא בסדר. מפגשי “משפחה מצומצמת” אצל הילה תמיד נגמרו בחקירות סביב נושא הנכדים.
הפעם הראשונה שזה עלה, אפילו לא הכירו טוב, אמיר ונעה לא היו נשואים בכלל.
נעה’לה, חשבתם כבר על ילדים? שאלה פתאום כשהיו לבד.
נעה גמגמה.
אממ אני רוצה ילדים, אבל לא עכשיו. אנחנו פשוט עדיין רק חברים
עזבי, החתונה לא קובעת. אבל את מתבגרת, הזמן חולף, ואני גם שלא אמות בלי לראות נכדים.
בהתחלה ניסתה להתחמק, אחר כך החלה להשיב בלעג, ולבסוף פשוט נמנעה ממפגשים עם הילה כדי לשמור על השפיות שלה.
כך קרה שרחשה בין נעה ולהילה חוסר הכרות ואי-נוחות. אמיר, רך יחס ואוהב, התערב וסירב לסרב.
נעוש, בואי נלך אליה, התחנן לפני נעה אחרי עוד שיחה, היא אמא זקנה, באמת בודדה, רק פעם אחת, בשבילי, בבקשה.
אמיר, אני לא מונעת ממך, לך. אתה יודע שאני לא חוגגת את פסח.
תקחי את זה פשוט כארוחת שישי רגילה. היא רוצה לבנות איתך קשר, אנחנו משפחה
נעה נכנעה, עם תקווה לסיים את הערב עם חיוך וקפה ועוגה. כמה שהיא טעתה
הכל הסתבך כבר בערב לפני. הילה דרשה שיגיעו בשמונה בבוקר, כדי “ליהנות יותר”. נעה, שאהבה לישון בשבת, הצליחה לדחות לעשר בקושי רב.
וכשהגיעו, עייפים, אל בית האם דבר לא היה מוכן. הילה קיבלה אותם בחלוק ישן וסלסולים בשיער.
סוף סוף, הגעתם! היא קראה, במקום להגיד שלום. כבר כמעט אחת עשרה! האורחים בדרך, כלום לא מוכן. צריך לעבוד! תיכנסו למטבח.
נעה נתקעה עם המעיל ביד.
איזה אורחים?
מה זאת אומרת, רוני ודביר עוברים ליד ירושלים, לא ראיתי אותם שנה, אסור להחמיץ. דודה רותי קפצה מהקומה השנייה, בת דודה תיכף תגיע לא אגרש אף אחד! יאללה למטבח, אין זמן.
ופתאום הבינה נעה הם לא אורחים, הם צוות עבודה חינם.
החג הפך לסיוט. הילה נהפכה לגנרלית עם מטלית, התרוצצה, נתנה הוראות, אך אינה עוזרת באמת. חסרים מצרכים, אפילו קניות לא גמרה; אמיר קיבל רשימה ונשלח עם נעה לסופר.
ממש רצתה לברוח, אך נשארה בשביל אמיר.
כל אחד חזר לעמדה שלו. נעה על קרש החיתוך, אמיר מול גיגית תפוחי אדמה. במקום אווירת חג קיבלו רשימת משימות. חמש שעות של עבודה פיזית בלי הפסקה.
לקראת ארבע התחילו להגיע אורחים. כולם נאותים, מבושמים ומלאי שמחה. נעה ואמיר עייפים, בגדים מוכתמים, עיניים טרוטות. הם בקושי התחילו לחגוג בכלל לא היה להם חשק.
הילה, לעומת זאת, התורבנה, שמה שפתון, ישבה בראש השולחן, קיבלה מחמאות.
וואו, הילוש, הכל נראה מדהים, איזו מארחת! אמרה לה אישה לא מוכרת, עם קערת סלט שנעה הכינה.
השתדלתי, רק בשבילכם, אמרה הילה בחיוך סולידי.
באיזשהו שלב חזרה הילה עם המונולוג על “השעון”: הרימה כוסית ודיברה ארוכות על הזמן שנעצר ועל נכדים. אמיר לחץ על רגל נעה, כדי למנוע ממנה להפוך סלט על שולחן.
זה היה הפעם האחרונה, אמרה לבסוף באדישות לבעלה ברכב בלילה. אני לא נכנסת יותר לבית של אמך. אתה חופשי ללכת ולעזור, לעבוד ולתמוך לבד. לי זה הספיק.
אמיר אפילו לא ניסה להתווכח; רק הנהן בשקט.
…שלושה חודשים עברו. הגב של נעה כבר לא כאב מאז אותו יום, אבל הטעם המר נשאר. כשאמיר הודיע שמצפים להם שוב בראשית מרץ, נעה הידקה את לסתה.
היא מזמינה אותנו ליום האישה. אומרת שזה יהיה הפעם רק שלושתנו, אולי דודה לבנה תקפוץ רגע, אבל לא יותר אמר אמיר, ראה את הפנים שלה והוסיף מהר: אבל אני לא לוחץ, רק שתדעי.
אמיר התכווץ, חיכה לדרמה, אבל נעה סקרה את החלון ואז אמרה:
בסדר. תודיע לה שאנחנו מגיעים.
נעוש את רצינית? הרי אמרת
אני זוכרת מה אמרתי. אבל אם אסרב, היא תשגע אותנו בטלפונים ובימי רחמים. אני רוצה שזה ייגמר אחת ולתמיד. תסמוך עליי, אם לא בא לך לעבוד שוב.
אמיר בחר שלא לשאול שאלות.
ביום האישה, בניגוד למה שהילה ציפתה, הכל התחיל בעצלתיים. נעה ואמיר שכבו במיטה, צפו בסדרה שטותית, אכלו גלידה בלי לקום. אין איפור, אין התארגנויות או חיפוש חולצה נאה.
בצהריים הילה התחילה להתקשר.
היי, הילה? לא תאמיני, בדיוק קמנו, אמרה נעה בקול מתנצל אתמול היינו עם חברים, התעוררנו מאוחר.
איך ככה, נעה? אני מחכה לכם כבר! נזפה הילה. תזדרזו, האווז מתקרר.
אנחנו כבר בדרכנו! שעה, גג אנחנו אצלך! הבטיחה נעה וחזרה לסדרה.
אמיר הביט בה, כמוכן להעדיף להמשיך לשכב במיטה ולא להסתבך שוב במטבח.
לקראת אחת, שוב צילצול. נעה חיכתה רגע לפני שענתה.
כמעט יצאנו, הילה! מזמינים מונית, מיד אצלך, אמרה בשמחה, בלי לקום מהמיטה.
שעה נוספת, והאגדה השתנתה.
היתה תאונה בכניסה לעיר, כל הכביש חסום, עדכנה נעה, משתיקה את הטלוויזיה. פקק נוראי, אבל בקרוב ייפתח.
לקראת ארבע, הילה לא התאפקה.
איפה אתם?! הרימה את קולה. כבר הייתם יכולים להגיע ברגל!
נעה שמעה קולות וצחוק ברקע, מצמצה.
הילה, את באמת לבד? שאלה ישירות.
לבד, לא לבד העיקר שתבואו. האורחים כבר כאן, צריך לעזור איפה אתם? אני בקושי עומדת על הרגליים!
הברור שוב חיפשה עזרה חינם, התוכנית כשלה.
את יודעת מה אנחנו לא נבוא, אמרה נעה בשקט.
מה?!
פתאום לא הרגשתי טוב, כנראה מהנסיעה אנחנו חוזרים הביתה.
השתררה דממה, ואז הילה התפרצה:
איך את מעזה?! חוצפנית! עבדתי פה כל הבוקר, בשביל מי? מי?! המשיכה בצעקות זה בכוונה! את מתעללת בי! אם יהיה לי התקף עכשיו אמיר! תביא לי את אמיר!
אמיר שמע הכול ולא זז. רק השפיל את מבטו. נעה, אחרי רגע, לחצה על כפתור אדום וסגרה את הטלפון.
בדיוק מה שציפיתי, אמרה לאמיר. שוב קהל, ושוב ציפו שנשרת את כולם. עכשיו שתתמודד לבד.
בערב נסעו לבית הוריה של נעה.
ההבדל היה ברור כבר בכניסה. גם כאן המולה, אבל החום שונה. אף אחד לא יושב חמוץ בפנים ומצפה לשירות. אמא של נעה ניסתה לדחוף סלט ענק לשולחן, אפילו אבא חתך כריכים.
הנה הצעירים! התרגש האב אמיר, תביא כיסאות מהחדר.
אמיר קם לבצע את הבקשה, נעה עזרה לאימה לסדר כלי הגשה.
כולם עזרו, כי כך טבעי. שותפות, לא ניצול, הייתה כאן.
בזמן הארוחה נעה הביטה באמא המחייכת, אמיר משוחח עם אביה, והלחץ הולך ומפוגג. צדק החזיר לחייה תחושת יציבות. היא ידעה הגשרים בינה ובין הילה נשרפו. היא כבר לא משרתת בחג של משפחה זרה.