כשהייתי בת 10 ואחי היה בן 12, הוא בילה רוב הזמן בחוץ בין הרחובות האפורים של תל אביב, מתרועע עם ילדים אחרים. כמעט ולא החלפנו בינינו מילים; אני עזרתי לאמא בארוחות ובשטיפת הכלים, ואבא, שעבד באופן מסתורי במפעל בדרום העיר, היה חוזר בשעות מאוחרות, כשאפילו חולדות התחנה כבר נמות. כולנו היינו מתאספים סביב שולחן מטבח קטן, ואז אבא היה גורר את נעלי העור המבריק שלו, עומד דקות ארוכות מול מראה עמומה בסלון, ויוצא תחת אור מנורת הרחוב, בלי לומר אף מילה. אמא הייתה עוקבת אחרי הצל שלו במבטה עד שהדלת נסגרת, משאירה אותי לנחש מה מסתתר מאחורי עיניה ומהי הסיבה שהוא יוצא כל ערב.
לילה אחד, מתוך סקרנות שצמח לי כמו שורש, החלטתי ללכת אחרי אבא. עקבתי אחריו עד שהגיע לבית התרבות ברחוב דיזנגוף; הוא נכנס פנימה, ואני, אחרי רגעי היסוס, נכנסתי בעקבותיו. בתוך המבנה פגשתי אישה יפה עם שיער כמו מוזהב, שבאותו רגע זיהיתי בתור הזמרת המפורסמת מהאופרה של הבימה. היא חייכה אלי והזמינה אותי ללכת אחריה לתוך אולם מלא באנשים.
להפתעתי, על הבמה עמד אבא שלי, שר שירה אופראית עמוקה בלהט, טון אחר טון, אלא שהוא לא ידע עליי בין הקהל. הרגשתי שהלב שלי מתמלא באור; דמעות שמחת חלום נשרו על לחיי. הקהל הריע שעות, ענני פרחים כיסו אותו, ואחרי שהסתיימה ההופעה יצאנו יחד לטיול לילי רגלי בגן העצמאות, כולם מלאי התלהבות, הצחוק מתגלגל ברחובות.
כשהגענו הביתה וצבעי הלילה כבר חבקו את החלונות, לחשתי בשקט לאמא שלי “לאבא אין חברה…” והיא ענתה בקול רך, כמעט כמו ברווזה במים: “אני יודעת.” ידעתי שהיא הכירה בסוד שלו ובסיבה לנדודיו בערב.
מאותו יום, הייתי גאה בכישרון המוזר של אבא שלי, שמרתי על הסוד הקטן שלנו בלב, והרגשתי בתוך חלום־ערפל הכרת תודה על השמחה שהוא הביא לביתנו עם קולו המופלא, כאילו הגשם בעיר מנגן רק בשבילו.
