היום אני יושבת וחושבת בקרוב תהיה לנו שנה מאז שהתחתנו. היחסים עם חמותי עדיין לא מוצקים. יש בינינו איזו תחושת זרות, אפילו מעט מתח, רחוקים מההרמוניה שדמיינתי.
לפני החתונה ביקשתי מרועי, בעלי, שיכיר לי את אמא שלו, במיוחד כי הוא כבר הכיר את ההורים שלי. הוא התחמק לא היה זמן, או שאמא שלי עסוקה, תמיד משהו אחר. אמרנו: יהיה זמן להכיר אחת את השנייה. בסוף, נפגשנו רק ביום החתונה. המפגש היה יבש חייכתי ואמרתי “בוקר טוב!”, והיא לחששה בחזרה “בוקר טוב”.
רועי תמיד סיפר לי שאמא שלו מדהימה, סבלנית ומבינה. פעם אמרתי לו שאני דואגת שהיא תתערב לנו בחיים, כי שמעתי וראיתי מספיק דוגמאות כאלה סביבי, אבל הוא הרגיע אותי שההורים שלו לא כאלה. הוא טען שתמיד אמר לאמא שהוא יבחר לבד עם מי להתחתן, ואף פעם לא הטיפו לו או ביקרו אותו על הבחירות שלו.
כמה ימים אחרי החתונה, רועי חזר מהעבודה, ישב במטבח עם כוס תה ופניו מלאות מחשבות. שאלתי אותו מה מעיק עליו, והתגובה שלו הפתיעה אותי לגמרי:
“אני חושב שאמא שלי לא כל כך מחבבת אותך”.
הסתבר שלחמותי מפריע שאני לא שוטפת את הביצים עם סוד אפייה לפני הבישול. וגם שאני משאירה כלים בכיור ככה זה נוח לי. הספוג מונח על הכיור ולא בצלחת נפרדת. אני מרתיחה מרק במכה אחת, לא מחליפה מים פעמיים. ועוד כל מיני דברים קטנים. הרגשתי שנפגעתי קטנות כאלה?
שאלתי את רועי:
“למה שמישהו ישפוט אותי? יש לנו את הבית שלנו, אנחנו זוג עצמאי. היא הרי אפילו לא גרה איתנו”.
והוא ענה:
“אבל אני הבן שלה! התרגלתי אצלה בבית. חשוב לה שנקיים את מה שהיא למדה אותי”.
ניסיתי להסביר במטבח שלי אני עושה מה שמתאים לי. אבל רועי התעקש שמעכשיו יתנהל פה סדר חדש ושאני צריכה להתרגל אליו.
אחרי השיחה הזו באמת היה שקט כמעט ארבעה חודשים. כשפגשנו את חמותי, חייכה, שאלה בשלום שלי ובשלום הזוגיות, האם רועי עוזר בעבודות הבית. אבל זאת הייתה רק חזות. כשאימצנו כלבה וקראנו לה “סביונה”, תוך שבוע הרגשתי שכל תל אביב יודעת שאני לא מבשלת לה עצמות ובשר. שאני “יתומה בענייני כלבים” כי מעזה להאכיל אותה באוכל יבש מהחנות. המסר היה ברש גלי חמותי המסכנה לא מצליחה להתמודד עם כלה כל כך חסרת רגישות. הופתעתי לגלות שאני “בלתי מספקת”.
ואפילו לא ידעתי על זה רק כשטיילתי עם סביונה, שכן אחד העיר לי. נפגעתי לגלות שדברים כאלה עליי מסתובבים מפה לאוזן. סיפרתי לרועי, והוא רק חייך ואמר לי לשכוח מזה, שאל תתני לזה מקום. ומאז, נראה שגם חמותי נעלבה ממני. אני תמיד מדברת אליה יפה ומכבד, אבל היא משיבה בשפה סגורה וקרה.
רועי בטוח שאני לא מעריכה מספיק את אמא שלו. שאני לא מוכנה לקבל את המסורת של הבית בו הוא גדל, ולא מנסה להתקרב אליה. זה מרגיש כאילו כל מה שמעניין אותה בעצם… זו הכלבה שלנו. אגב, ההורים שלו אוהבים להפתיע ולהגיע לקפה אצלי בבית, בלי הודעה מראש.
וזה עוד כלום לעומת מה שמסתמן בעתיד, כי בקרוב נצטרך לעבור לגור תקופה בדירתם. רק המחשבה מפחידה אותי איך אצליח לשרוד את החיים במחיצתה? וביום שנביא ילדים?! אין לי ספק שכל הבניין ידע מה עשיתי ומה לא עשיתי כמו שצריך. נראה לי שאצטרך לחזור להורים. אני כבר לא בטוחה שחמותי תיתן לי שקט בבית שלהם.
