ממש בקרוב אנחנו מציינים שנה ראשונה לנישואים. היחסים עם חמותי עדיין לא ממש התבססו. אפשר לומר שאנחנו פשוט לא מבינים אחת את השנייה, רחוקות מלהיות קרובות זה בטוח.
עוד לפני החתונה, ביקשתי מבעלי שיכיר לי את אמא שלו, הרי הוא כבר הכיר את אמא שלי. אבל הוא דחה ודחה אין זמן, או שאמא שלי עסוקה, או משהו אחר. הוא כל הזמן הרגיע אותי: “יהיה לכן זמן להכיר אחת את השנייה”. בסוף נפגשנו רק ביום החתונה עצמה. המפגש היה קצר ומנוכר: חייכתי ואמרתי בכנות “בוקר טוב!”, והיא החזירה לי בחצי פה “בוקר טוב”.
בעלי תמיד סיפר לי שאמא שלו מדהימה, אישה שמבינה עניין. פעם פתחתי בפניו את החשש שלי שהיא תתערב לנו בחיים, הרי ראיתי מספיק מקרים כאלה מסביבי. הוא שכנע אותי שזה לא יקרה, שהיא אף פעם לא תתערב, שתמיד אמרה שייבחר לעצמו עם מי להתחתן ויקים איתה משפחה ולעולם לא תעביר ביקורת על הבחירה שלו. אבל כמה ימים אחרי החתונה הוא חזר מהעבודה, ישב לשתות תה במטבח, והיתה לו הבעת פנים מהורהרת. שאלתי מה עובר עליו, והוא ענה משהו שהפתיע אותי מאוד:
נראה לי שאמא שלי לא ממש מחבבת אותך.
מתברר שחמותי לא אוהבת שאני לא שוטפת ביצים עם סבון לפני השימוש, שגם נוח לי להשאיר כלים בכיור, שאני שמה את הספוג ישר על הכיור ולא בצלחת נפרדת, ושאת המרק אני מבשלת בבת אחת ולא “שופכת את המים הראשונים”. ויש עוד שלל הערות. הייתי בהלם!
שאלתי את בעלי:
ולמה שמשהו יפריע לה? הרי אנחנו המשפחה שלנו, היא לא גרה איתנו.
אבל אני הבן שלה! ואני רגיל לדברים מסוימים. אז כדאי שתחיי כמו שהיא חיה!
ניסיתי להתנגד אמרתי שהמטבח שלי אחר, שכל אחת חיה בבית שלה בדרך שלה.
אבל בעלי טען שמעכשיו תהיה לנו “שגרה חדשה”, ושאני צריכה להתרגל אליה.
למרבה ההפתעה, אחרי השיחה הזו, עברנו ארבעה חודשים יחסית רגועים. כשנפגשנו עם חמותי, היא תמיד חייכה אליי בנימוס, שאלה לשלומי, לתפקוד הזוגיות שלנו, לשותפות של בנה במטלות הבית. כשהבאנו כלב, תוך שבוע כל תל אביב ידע, ש”איזה מן כלה אני, שאפילו לא מבשלת לו עצמות או בשרים”. ששגיתי כשנתתי לכלב מזון תעשייתי. שהמסכנה חמותי מתמודדת עם כלה חסרת אחריות. מסתבר שאני פשוט לא מועילה!
אפילו לא ידעתי עד כמה. גיליתי זאת מחברה שהלכנו יחד לטיול עם הכלב. לא היה לי נעים לשמוע על עצמי כאלה דברים מאדם זר. ביקשתי מבעלי שידבר עם אמא שלו, אבל הוא רק צחק והמליץ לי “לשכוח מזה”. עכשיו גם חמותי נטרת לי טינה אין בי טיפת גסות רוח כלפיה, תמיד פונה אליה יפה, והיא כבר שנים עונה לי רק “שלום” קריר.
בעלי חושב שאני לא מכבדת את אמא שלו, שאני לא מוכנה לקבל את הסדרים בבית המשפחה שלו, ואני גם לא מתאמצת להתחבר אליה. בעצם, אולי מה שהיא הכי מתגעגעת אליו זה… הכלב שלנו. אגב, ההורים שלו כל הזמן היו קופצים אלינו לשתות תה בלי הודעה מראש.
ומה שמטריד ממש בקרוב נצטרך לעבור לגור אצלם לתקופה. אין לי מושג איך אתמודד שם. מפחיד אותי לחשוב מה יקרה ברגע שיהיה לנו ילד. כנראה שכל דיירי הבניין יידעו בדיוק איך אני רוחצת אותו ואיך אני מאכילה. אולי לא תהיה לי ברירה אלא לחזור להורים שלי. אני בכלל לא בטוחה שחמותי תאפשר לי חיים שקטים בבית שלהם.
