עזבתי את העבודה שלי בגלל גבר. אנחנו גרים יחד כבר שנה וחצי. קודם עבדתי בחנות בגדים בקניון משמרות ארוכות, גם בסופי שבוע. לא עשיתי הון, אבל זה היה הכסף שלי. שילמתי על הפלאפון, על התחבורה, קניתי לי דברים, ולקחתי חלק בהוצאות הבית. אף פעם לא ביקשתי ממנו שקל.
הבעיה התחילה כששינו לי את המשמרות. התחלתי לשוב הביתה לקראת תשע בלילה, עייפה כמו כבשה בגשם. ערב אחד, כשחלצתי נעליים בסלון, הוא אמר לי: “שוב מאוחר? הבית הזה כמו מלון. את באה, אוכלת, שוכבת.” עניתי לו שזה לא תלוי בי, זו העבודה. הוא אמר: “את בוחרת בעבודה על פני הזוגיות שלנו.”
כמה ימים אחרי, שוב העלה את זה, אבל הפעם בקול רך של גבעול. בישל לי ארוחת ערב ואמר: “אהובה, אני רוצה שתהיי רגועה, בלי בוסים, בלי משמרות, בלי לחץ. אני מביא מספיק פרנסה. אני יכול להחזיק אותנו. תוכלי להקדיש את עצמך לבית, לנו, אולי אחר כך לילדים.” אמרתי לו שלא בא לי להיות תלויה באף אחד. הוא התעצבן. אמר: “אז מה הטעם לגור יחד אם את לא סומכת עליי?”
כבר היה כבד לדבר הזה. שהוא משלם שכר דירה, חשבונות גדולים, ואני “רק עוזרת”. באמצע אחד הוויכוחים הוא זרק: “אם אני מכניס יותר כסף, צריך שיהיה לי יותר משקל בהחלטות.” באותו רגע נדלקה לי נורה אדומה, אבל השתתקתי.
דיברתי עם אמא שלי. היא אמרה חד וחלק: “זו לא אהבה, זה שליטה.” חברות שלי שלחו הודעות קוליות ארוכות, שהן לא חושבות שאני טיפשה, אבל אחר כך אצטרך לבקש רשות אפילו לשמפו. אחי אמר: “היום הוא גורם לך לעזוב, מחר יגיד לך מה ללבוש.” בכיתי באותו לילה, אבל למחרת שוב הלכתי לעבודה, כאילו כלום.
עד שהוא עצמו שם אותי מול קיר. ארוחת בוקר והוא אומר בשקט, כמעט ללא קול: “אני לא רוצה אישה שחוזרת עייפה ואין לה כוח לבית שלה. אם את רוצה להישאר איתי, תחשבי ברצינות אם לא כדאי שתעזבי את העבודה שלך.” אמר את זה בפשטות, וזה הכאיב פי כמה. הרגשתי שקירות הבית מתכווצים סביבי.
יומיים אחר כך הגשתי מכתב התפטרות. כשיצאתי מהמשרד, ישבתי על ספסל ליד תחנת אוטובוס בתל אביב, ובכיתי. זה לא היה אושר, זה היה פחד מלאבד את הקשר. כשסיפרתי לו, הוא חיבק אותי, סובב אותי ואמר: “עכשיו הכול יהיה בסדר.” באותו ערב העלה תמונה שלנו לרשתות החברתיות עם כיתוב: “האישה היפה שלי”, כאילו הייתי גביע לשבת בארון.
השבוע הראשון היה “יפה”. קמתי מאוחר, הכנתי ארוחת בוקר, ניקיתי, אבל מהר מאוד השתנה האוויר בבית. אם קנה לי משהו, שאל: “כמה זה עלה?” אם ביקשתי כסף לדברים שלי, עשה פרצוף. יום אחד אמרתי שאני רוצה לקנות לעצמי תחתונים חדשים, אז הוא ענה: “אין לך מספיק?” התחלתי להתבייש לבקש.
עכשיו אני פה מכבסת, מבשלת, מנקה, מחכה. הוא בא, מתיישב, שואל מה יש לאכול. אם לא מוכן, אומר: “מה עשית כל היום?” לפעמים בא לי לצעוק לו שפעם עבדתי שמונה שעות, היו לי דברים שלי, שגרה, אנשים לדבר איתם.
אמא שלי כבר בקושי מתקשרת, תמיד ריבים. החברות שלי הפסיקו להתעקש, כי הן יודעות שלא הקשבתי. ואני כאן, בבית שכבר לא מרגיש לי בית, תוהה אם לא החלפתי את העצמאות שלי בזוגיות שהפכה לכלוב יפהפה.
ויתרתי, דמיינתי שאני בונה חיים משותפים, ועכשיו מרגישה שהקרבתי את החופש שלי, במו ידיי, מתעוררת בכל בוקר וקצת זרה לעצמי, כאילו חלום תל אביבי הזוי שתמיד מטשטש כשאני מושיטה יד לאור.
