חוסר צדק
“אמא,” חזרה אחריה אילנית, “למה לא קיבלתי מיליון? רק שלוש מאות שלושים אלף… איזה סכום זה בכלל…”
ברקע נשמע הפן שעובד. אמא שלה, ורד, כיבתה אותו והשיבה:
“כן, זה נכון,” ורד ניהלה את המיליון של מישהו אחר במיומנות, “שלוש מאות שלושים אלף.”
אבל לאילנית היה אמור להיכנס הרבה יותר.
“שלוש מאות שלושים? אמא, איפה כל השאר? ציפיתי למיליון כמעט מדויק. אלה כספי הירושה של אבא שלי, את היית אמורה להעביר אליי אחרי שמכרת את הדירה.”
“אוי, אילנית, די כבר עם החשבונאות שלך,” נאנחה אמא, “עשיתי הכול ביושר, את הרי מכירה אותי.”
“מה זה יושר בדיוק?” הרצפה חרקה מתחת לרגליים, כאילו גם היא כועסת, “חתמתי לך ייפוי כוח למכירת הדירה שירשתי מאבי. ביקשתי שתקבלי את הכסף ותעבירי אלי איפה הם? איפה הכסף נעלם?”
אילנית הרגישה שהרגיעה שלה הייתה מוקדמת מדי.
“והעברתיך!” שוב הפן נדלק, “רק פעלתי כמו אמא. כמו שמצופה מאמא טובה. חילקתי את הכסף בין כל האחים. שווה בשווה. את קיבלת את השליש שמגיע לך על פי החוק.”
מה שמגיע לה כולו אמור היה להיות אצלה.
“חילקת את הירושה של אבא שלי לשלושה? לי ולהם?” התכוונה לשני אחיה למחצה, “אמא, זה רק הכסף שלי! זה היה אבא שלי! להם יש אבא אחר, או שזה חדש לך?”
“איזו חשיבות יש למי האבא?” אמא ייבשה בשיער והתחילה לסדר אותו, “זה כסף של המשפחה כולה. והם האחים שלך, אני האמא שלך. מה, לדעתך היה עליי לשבת ולהסתכל עליך לבד משתמשת בכזו ירושה, והאחים שלך יקנאו? זה לא מתאים! דאגתי שיהיה לכולם שווה.”
הלוואי שהיא יכלה לחזור ליום בו חתמה לייפוי-power ולתת לעצמה סטירה על הטיפשות…
“שווה? את חילקת את המיליון שלי לשלוש! שלוש מאות שלושים ושלושה אלף! והוא היה שווה קצת יותר.”
“כן, הדירה נמכרה ביותר ממיליון שקל אחרי הכל,” הטעימה ורד, “עיגלתי סכומים. השארתי לעצמי קצת למען הטיפול והסרבול. את היית מתעסקת בכל הבירוקרטיה הזו? לא. עשיתי את הכל בזמן שאת עבדת.”
“איך לא התעלפת מהעומס…”
“אל תעיזי לדבר אלי ככה,” ענתה אמא בקשיחות, “אבא שלך היה אבא שלך אבל אני אמא שלך, ואני מחליטה. וחוץ מזה, את כבר בחורה בוגרת והאחות הגדולה, את צריכה פחות מהם. הילדים עוד יצטרכו לבנות בית, ואת נערה לא נדרשת ממך הרבה.”
“ומה איתי? אני לא צריכה להקים משפחה? או שעלי להסתדר עם הפירורים רק כי אני בת?” אמרה אילנית בציניות, “את כל השאר בבקשה תעביר אליי. עכשיו.”
“לא.”
קצר. חד.
אמא ידעה שאילנית לא תעשה כלום. מה, תתבע את אמא שלה על כסף? מי יבין אותה בכלל, כולם ישפטו. וזו, סוף סוף, אמא שלה. קצת אבל אמא.
אחרי שבועיים, כשהכל נרגע והיא סידרה את ענייניה, ראתה אילנית ברשתות החברתיות את האחים, נדב מתגאה מול פולקסווגן כחולה חדשה, ואורי עם צילום: “הצעצוע החדש!” שניהם קנו לעצמם רכבים זולים. נו טוב. היא עצמה שמה את השלוש מאות ושלושים אלף בצד. סבלנות, כמו שסבתא נהגה לומר, זה כמו זהב.
שנה עברה. אילנית עבדה, חסכה, תכננה. היא שחררה מהכעס, אך לא שכחה. אמא התנהגה כאילו דבר לא קרה: מתקשרת, מדברת, מספרת סיפורים.
וכעת, אמא פונה בקול כזה שגרם לצמרמורת לעבור בה.
מה קרה עכשיו?
“מה קורה, אמא?”
“סבתא…” ורד נעצרה, “סבתא של נדב ואורי… נפטרה בבוקר.”
אילנית הרגישה התרחקות כמו בסרט. הסבתא הזו, לא סבתא שלה, לא הייתה משמעותית בחייה. מבחינתה זו הייתה תמיד “חמותה של אמא” או “הסבתא של האחים”. אבל אנושית זה עצוב.
“אה… משתתפת בצערכם.”
“צריך לדאוג להלוויה, מסמכים, הכול. אני לבד, הבנים… לא יודעים מה לעשות במצבים כאלה. תוכלי לבוא? לעזור?”
אילנית לא מתוך רוע לא היה לה איך להיעדר מהעבודה.
“אמא, אני בעבודה. אין מצב שאספיק להלוויה של מישהי שראיתי אולי שלוש פעמים בחיי,” השיבה.
אף פעם לא הזמינו אותה אל אותה סבתא.
“בבקשה!” התחננה אמא, “מאוד קשה לי.”
“אני לא יכולה להגיע, אבל אעזור בכסף. כמה צריך? תגידי לי ואני אעביר מיד.”
אמא ניסתה לסרב, אבל כסף תמיד עוזר.
“זה לא אותו דבר… אבל טוב. תוסיפי עשרים אלף?”
“יתבצע. ועוד משהו,” אמרה אילנית, מרגישה שהרגע שלה הגיע, “אשלח לך יותר, כדי שלא תדאגי לדברים קטנים. תחשבי שזה התרומה שלי לזכר… לסבתא שלהם.”
“תודה, אילנית. את תמיד עוזרת.”
אילנית ניתקה, מרגישה הקלה אך גם מרירות. היא קנתה לעצמה תירוץ: לא הגיעה, אבל עזרה. עכשיו לא יוכלו להאשים אותה.
חצי שנה עברה. ההלוויה כבר מזמן מאחוריהם. נדב ואורי כבר הספיקו להצטייד בגאדג׳טים חדשים אולי אופנוע, אולי סמארטפון.
באחד מימי שלישי השקטים, אילנית החליטה שהגיע הזמן. התקשרה לאמא מהשולחן בחדר האוכל ליד המשרד, בעודה מתכוננת לישיבה נוספת.
“היי אמא! מה נשמע?”
“אילניתוש, הכול בסדר. אורי מצא עבודה חדשה, עדיפה מקודמת. נדב… גם הוא מסתדר, יש לו חברה חדשה.”
“שמחה לשמוע,” ענתה, “רציתי לשאול על משהו…”
“על מה?…” אמא נדרכה.
“אני מבינה שעברה חצי שנה מאז שסבתא מתה. קיבלתם את הירושה, כולם?”
הפעם, היה דמיון לשיחת הכסף ההיא.
“אילנית, למה את רומזת? ברור שכולם נכנסו ליורשים.”
“אז איפה החלק שלי בירושה הזו?”
“איזו ירושה?” העמידה פנים שלא מבינה, אבל אילנית הרגישה את השקר מכירה את אמא שלה.
“מהסבתא.”
“אבל היא לא סבתא שלך…”
“ומה זה משנה?” אילנית סיבכה אותה בלוגיקה של עצמה, “אני הבת שלך, אמרת שאף ילד אסור להקפח. את המיליון שלי מהירושה של אבא שלי חילקת בשלוש. שוויון, כמו שטענת.”
“אילנית, זה לא אותו דבר!” ורד התעצבנה, “זה פשוט לא דומה!”
“מה לא דומה? החוקים שלך משתנים פתאום? בירושה שלי דאגת לשוויון, בירושה שלהם הכול נשאר אצלם?”
“אל תשווי בין הדברים…”
“איזה יופי!” עקצה אילנית, “איזה נוח! כשהירושה שלי מחלקים לכולם. כשזה שלהם פתאום זה עניין של שושלת! ירושה ברורה!”
“אל תתפסי אותי על מילה,” התעצבנה אמא, “מה את רוצה שתגידי לאחים שלך שאת תובעת על ירושת סבתא שלהם?”
“אני רק רוצה לציין שניצלת את האמון שלי וחילקת שליש מהכסף שלי, כי ‘כולנו ילדים שלך’. עכשיו, אני רוצה לאמץ את ההגיון הזה לטובתי אם את כל כך אוהבת אותו. עזרת להם עם מכירת הדירה ההיא?”
“הכסף כבר הלך.”
“הלך על מה? מכוניות? שיפוצים? גם אני רוצה מזה. איפה החלק שלי, אמא? הרי תמיד אמרת לי להסתפק בפחות כי אני בת. אבל אני לא מקבלת את זה.”
אמא כנראה ניסתה לעכל איך היא יוצאת עכשיו מהמלכוד שיצרה בעצמה. תמיד זה היה כך האחים היו בני הבית, להם היה מגיע הכי הרבה, הסבתא בכלל לא החשיבה את אילנית, הרי היא לא ממש בת משפחה. ואף פעם אמא לא התערבה.
“אילנית, איזו ילדה את… בשביל מה את בכלל צריכה כסף הזה? את עובדת, צעירה. באמת, ממך לא נדרש הרבה. לאורי ונדב צריך לחשוב על דירה. הם גברים! זה לא פשוט!”
“כלומר, במשפחה הזו הירושה מאבא היא לכולם, כי אנחנו אחים ואחיות. אבל ירושה מסבתא שלהם זה אך ורק שלהם? כי הם בנים ואני בת, וממני לא נדרש הרבה?”
“אל תהיי חוצפנית,” אמרה אמא, “מאיפה הגרידיות הזו?”
אמא לעולם לא תודה שטעתה. אילנית, מבחינתה, קטנונית על שביקשה צדק.
“את אולי לא מודעת, אבל לפי הייפוי-כוח היית חייבת להעביר אלי את כל הסכום. ויש עוד זמן לתביעה. זה לא רמיזה, רק תדעי.”
“אילנית! את מאיימת עליי?” לחשה אמא בבהלה.
“לא, אמא. אבל שוב עדיין יכולה לבקש את מה שמגיע לי. תחשבי על זה.”
ועבר רק חודש, הכסף כלל וכלל עבר לאילנית, ואמא באותו רגע חסמה אותה.
