סליחה, אמא. זה אירוע אלגנטי. נעמי לא רוצה אותך שם. היא חושבת שאת מדברת יותר מדי.
שמעתי את בניתי אומר את זה כאילו קריסטל. לא צעקתי. לא השתמעתי. בלעתי את הכאב בלשון ובקול ונאמרתי מילה אחת.
הבנתי.
שעתיים אחר כך הטלפון שלי נדלק עם 22 שיחות משוערות. שם של בנה היה על המסך כמו בדיחה ששמעתי מהקוסם של החיים.
נספר לכם את זה אחרי.
אבל לפני שאני ממשיך, אני רוצה לדעת אתכם: איפה אתם מאזינים עכשיו? מה השעה אצלכם? אולי אתם שותים קפה של בוקר, או אולי אתם ערים בלילה ולא מצליחים לישון. אם הסיפור מדבר אליכם באותה דרך שאני חושבת, כתבו לי בתגובה מאיפה אתם מאזינים. ואם מרגישים, לחצו לייק, שתפו עם מישהו שמצריך את זה, והירשמו כי זה רק ההתחלה. תאמינו, תרצו לדעת איך זה מסתיים.
שמי נועה כהן. אני בת 68, וחיה בתל אביב. אחרי הצהריים של יום שלישי, ישבתי על שולחן המטבח וקוצצת קופונים מהעלון של הארץ, הקופונים שאתה חותך בקפידה כי כל שקל עדיין נחשב כשאתה מתקצרת את קיוםך. הבית היה שקט. השעון על הכיריים טיק טק. בחוץ הכלב נבח. אז צלצל לי הטלפון. שם של דן היה מואר על המסך, ולפתע הרגשה של הקלה גברה בי. עברו שבועות בלי שיחת אמת בינינו, רק הודעות קצרות וקולטים של זמן קצר.
היי, אמא, יש לך דקה?
כמובן. איך החתן שלי?
היה שקט, ואז קול של בחורה ברקע. נעמי. הוא נִקְנַח.
אמא, אנחנו צריכים לדבר על החופה.
סוף סוף, אמרתי, מחייכת קצת. הייתי בטוחה שאני צריכה לחדור לחגיגה.
שקט שוב. ואז קול לחורק, קרוב יותר למיקרופון. הוא נשף כאילו מתכונן.
זה טקס קטן, אבל אלגנטי. נעמי רוצה רשימת מוזמנים מצומצמת. היא, אה היא לא ממש רוצה אותך שם.
רגע של הפתעה. המילים לא התאימו זה לזה.
מה?
היא מרגישה שלפעמים את את גורמת לדברים לגדול יותר מהצריכים להיות.
גדול?
רגשנית מדי, הוא המשיך בחיפזון. היא רוצה אירוע אלגנטי, בלי דרמה. והיא חושבת שאת הרבה מדי דרמטית, לא מתאימה לתמונות היפות שלה.
הקול שלי קפא. הסתכלתי סביב על מגנט עם טביעת יד של הילד על המקרר, על הקופסה שהוא צייר לי בכיתה ב׳ עם המילה הכי טוב״ כי נגמר לו מקום באותיות.
אז החברה שלך חושבת שאני אפגע בתמונה שלה?, שאלתי בקול רגוע. זה מה שאת חושבת גם?
היה הפסקה ארוכה.
רק לא רוצה דרמה, אמא, הוא אמר סוף סוף. בבקשה אל תגרמי לזה להיות יותר קשה. אפשר לחגוג אחרת, רק אנחנו שניים.
הבנתי אז שהוא לא חייג לי כדי לדבר על משהו, אלא להעביר החלטה שכבר קיבלו בחדרים שלגביהם לא הוזמנתי. החלטה על נוכחותי בטקס של בניתי. החלטה שהפיקה אותי לבעיה, למטרד, למשהו שצריך לנהל.
גרוני נשרף, אבל הגאווה שלי עמדה זקופה.
הבנתי, אמרתי. הקול שלי נשמע רגוע יותר מהרגש בפנים. תודה שהודעת לי.
אמא, אל תהיי כזו, הוא הוסיף מהר. את לא כועסת, נכון?
אמרתי שהבנתי, חזרת. תיהנו מהאירוע האלגנטי שלכם.
סגרתי את השיחה לפני שהוא הצליח להגיב.
כמה שניות, הבית הרגיש בלתי מציאותי, כמו שמישהו הרפד את חיי, סובב אותם במעט, והחזיר אותם חזרה בצורה שונה. השעון טיק טק. הכלב נבח. היד שלי עדיין אחזה בטלפון, אבל הוא הרגיש שייך למישהו אחר. נשארתי שם דוממה עד שהכאב הפך מנוזל למוצק. לא בפעם הראשונה ראיתי את עצמי כאבזיקה במקום אדם. אבל זו הפעם הראשונה שבני עצמו עשה זאת כך בצורה פתוחה, בלי היסוס, כשקול של מישהי אחרת לוחש הוראות ברקע.
קמתי לאט. הרגליי הרגישו מרוחקות. הלכתי לשטוף את הידיים במים קרים, והסתכלתי מהחלון על החצר של השכן שבו דן גדל כשקטן. אז קיבלתי החלטה. לא בקול רם, לא בדרמה, רק שינוי שקט בלב. אם הם רצו ריחוק, אשיב להם בשפה היחידה שהסיטואציה הזאת נראתה מכבדת: במספרים.
שעתיים אחרי, כשישבתי שוב על אותו שולחן עם מדגיש צהוב וסט של תדפיסי בנק ישנים, הטלפון שלי החל לרעוד. פעם אחת, פעמיים. בחמישה רעידות הפניתי אותו הפוך. בעשר רעידות חייכתי מעט. כשזה נקטע, המסך הראה 22 שיחות שלא נענו מהבן שלא רצה אותי בטקס.
מתברר שכאשר הבנק חוסם כרטיס וכאשר מקום האולפן קורא שהתקציב נגמר, אנשים פתאום זוכרים את המספר שלך.
אבל לפני שאספר מה עשיתי אחרי, אשאל אתכם משהו. אם הייתם במקומי, יושבים על השולחן עם כל השנים של הקרבות מונחות לפניכם, מה הייתם עושים?
רוב חיי הבוגרים, הייתי האישה שהמשפחה נחשבת אליה לחכמה. זה מה שאנשים אמרו עלי בטקסי הקהילה, בפגישות הורים-מורים, בתור קופה כשכרטיס שלי נדחה והצלחתי לשלם במזומן שהוסתרתי במעיל.
מרגרט תפתור את זה. היא תמיד עושה זאת. כך כינו אותי, והפכתי זאת למגן. אבל אף אחד לא שאל מה קורה עם האישה שמפתרת את זה כשכל הכול מתפרק בבת אחת. למדתי את המחיר מוקדם.
בעלה תומס נפטר בשנתו של 49 בשנת לילה אחת, בלי אזהרה, בלי פרידה. הרופא אמר שזה הלב שלו. שאלתי למה הלב שלו ויתר ליפול כשהלב שלי עדיין פועם, עדיין אמור להמשיך לחיות, לדאוג לשניים של נערים ומשכנתא ולמשאית שמתקלקלת בחורף.
הלוויה היתה קטנה. מתוח, אמרו. הנהנתי והסרתי קציצות אחרי זה, כמו אלמנה טובה. ואז הגיע המכתב מחברת הביטוח שלושה שבועות אחרי, בנוסח שמנסה לנחם אבל פוגש בגרון. הפוליסה שייתה לשנתיים קצרה במילה אחת ממה שצריך. טכניקה, חתימה חסרה, בנסיבות שלא הוסברו לנו. הפיצוי היה חלק קטן מההבטחה. בלי חיסכון, בלי כרית, רק אני. המדים שלי מהקפיטריה והערימת חשבונות גבוהים יותר מהטירות של הילדים.
היו לי שתי אפשרויות. להישבר או לתקן. בחרתי בתיקון כי דן וקארה צופים.
דן אז היה בן 15, מלא מרץ, הילד שמטפס על דברים שלא צריך, ושואל שאלות שמחיים את המורים. לפני תום תום תום תום תום תום תום תום תום תום.
קארה, בת 13, הייתה ההפך. היא כתבה רשימות, צבעה מתאם כריות הלימוד. היא שאלה ברגישות אמא, האם יש לנו מספיק למזון השבוע?, בקול קטן שבור לי.
שקרתי לה תמיד.
כמובן, מותק. אנחנו בסדר.
לא היינו בסדר.
קיבלתי משמרת בבריכה בכביש 23, שמרצה קפה שרוף ובקטריות, נגבתי סירופ משולל שולחנות, מילאתי בקבוקים של קטשופ, חייכתי לנהגים שנצלו טיפ של שני שקלים וקראו לי חמודה. אחרי זה חזרתי הביתה, בדקתי שיעורי בית, הכנתי ארוחה, ויצאתי שוב לשעה תשע בערב לנקות משרדים במרכז. חיטכתי שירותים במבנים שאנשים מרוויחים יותר בשבוע ממה שאני מרוויחה בחצי שנה. שאבתי את האבק באולמות ישיבות וקיוויתי שלא לחשוב על העייפות, כי להיות עייף היה פינוק שלא יכולתי להרשות לעצמי.
עשיתי זאת שנים.
לא קניתי לעצמי מעיל חדש במשך שמונה חורפים. השרוולים של הישן שלי נצצו משימוש ושמרו ריח קפה. אבל דן קיבל ספרים חדשים כשבבית הספר עבר תכנית לימוד, שכירת חליפה לשמחת השנה, כסף לדלק למכונית לעבודה זמנית. קארה קיבלה נעליים חדשות כששברה את העברית, קיבלה קיץ מדעי שהקפיצה מהפלאייר, קיבלה מסיבת יום הולדת עם עוגה, אפילו אם אפיתי אותה בעצמי בחצות אחרי משמרת.
מעולם לא ידעו כמה היה לנו קרוב לאבד את הבית. אף אחד לא ידע שאוכל דגני בוקר לארוחת ערב ארבעה לילות ברצף כדי שהם יוכלו לאכול ארוחה רגילה. אף אחד לא ידע שדמעתי ברכב בין העבודות, רק כדי להוציא את הכאב לפני שחזרתי למיטה ונראה שהכל מתנהל.
זה מה שאמא אומרת לעצמה. אנחנו מתקן את זה.
כשהיה בן 16, חזר עם בקשה לעבודה בחנות הפירות. הוא רצה לעזור. הוא אמר שהוא ישלם עבור נעלי ספורט חדשות. אמרתי שמכסה את זה. אף פעם לא עשיתי באמת, אבל רציתי שירגיש שהוא מצליח. רציתי ששניהם ירגישו בטוחים בעולם שכבר לקח מהם את אביו. אם זה אומר שאת עובדת עד עצם עצם, ככה יהיה.
קבלה למכללה באוניברסיטת תל אביב ביום שבת. דן פתח אותה על שולחן המטבח, קרא אותה פעמיים, חיבק אותי חזק עד שהצלעות שלי נשברו.
קיבלתי, הוא לחש, קולי נמסר. האמת, קיבלתי.
אחזתי אותו והרגשתי את משקל ההשקעה שלו שכר לימוד, ספרים, דמי שיכון, עלויות קבלה שכבר משקפת את מה שכבר נמתח. עתיד שרציתי לו ולא היה לי מושג איך לממן.
אשלם לך בחזרה, הוא הבטיח, מתקרב לבה. בענייני ריבית, תראי.
צחקתי ואמרתי מה שאמא שלפעמים אומרת. המשפט ששמעתי מאמי שלכן.
משפחה לא שומרת חשבון, בנו.
הוא האמין לי. גם אני האמנתי. מצחיק איך המשפט הזה חוזר אלי היום, כשאני יושבת על השולחן עם 22 שיחות שלא נענו.
זה לא הפעם הראשונה שעברתי כמו אביזר במקום אדם. אבל זה הפעם הראשונה שבני עצמו עשה זאת כך בבירור, בלי היסוס, כשקול של מישהי אחרת לוחש הוראות ברקע.
קמתי לאט. הרגליים הרגישו רחוקות. הלכתי לשטוף את הידיים במים קרים, והסתכלתי מהחלון על החצר של השכן שבו דן שיחק כשהיה קטן. אז קיבלתי החלטה. לא בקול רם, לא בדרמה, רק שינוי שקט בלב. אם הם רצו ריחוק, אשיב להם בשפה היחידה שהסיטואציה הזאת נראתה מכבדת: במספרים.
שעתיים אחרי, כשיושבתי שוב על אותו שולחן עם מדגיש צהוב וסט של תדפיסים בנק ישנים, הטלפון שלי התחיל לרעוד. פעם אחת, פעמיים. בחמישה רעידות הפניתי אותו הפוך. בעשר רעידות חייכתי מעט. כשזה נקטע, המסך הראה 22 שיחות שלא נענו מהבן שלא רצה אותי בטקס.
מתברר שכאשר הבנק חוסם כרטיס וכאשר מקום האולפן קורא שהתקציב נגמר, אנשים פתאום זוכרים את המספר שלך.
אבל לפני שאספר מה עשיתי אחרי, אשאל אתכם משהו. אם הייתם במקומי, יושבים על השולחן עם כל השנים של הקרבות מונחות לפניכם, מה הייתם עושים?
רוב חיי הבוגרים, הייתי האישה שהמשפחה נחשבת אליה לחכמה. זה מה שאנשים אמרו עלי בטקסי הקהילה, בפגישות הורים-מורים, בתור קופה כשכרטיס שלי נדחה והצלחתי לשלם במזומן שהוסתרתי במעיל.
מרגרט תפתור את זה. היא תמיד עושה זאת. כך כינו אותי, והפכתי זאת למגן. אבל אף אחד לא שאל מה קורה עם האישה שמפתרת את זה כשכל הכול מתפרק בבת אחת. למדתי את המחיר מוקדם.
בעלה תומס נפטר בשנתו של 49 בשנת לילה אחת, בלי אזהרה, בלי פרידה. הרופא אמר שזה הלב שלו. שאלתי למה הלב שלו ויתר ליפול כשהלב שלי עדיין פועם, עדיין אמור להמשיך לחיות, לדאוג לשניים של נערים ומשכנתא ולמשאית שמתקלקלת בחורף.
הלוויה היתה קטנה. מתוח, אמרו. הנהנתי והסרתי קציצות אחרי זה, כמו אלמנה טובה. ואז הגיע המכתב מחברת הביטוח שלושה שבועות אחרי, בנוסח שמנסה לנחם אבל פוגש בגרון. הפוליסה שייתה לשנתיים קצרה במילה אחת ממה שצריך. טכניקה, חתימה חסרה, בנסיבות שלא הוסברו לנו. הפיצוי היה חלק קטן מההבטחה. בלי חיסכון, בלי כרית, רק אני. המדים שלי מהקפיטריה והערימת חשבונות גבוהים יותר מהטירות של הילדים.
היו לי שתי אפשרויות. להישבר או לתקן. בחרתי בתיקון כי דן וקארה צופים.
דן אז היה בן 15, מלא מרץ, הילד שמטפס על דברים שלא צריך, ושואל שאלות שמחיים את המורים. לפני תום תום תום תום תום תום תום תום תום תום תום.
קארה, בת 13, הייתה ההפך. היא כתבה רשימות, צבעה מתאם כריות הלימוד. היא שאלה ברגישות אמא, האם יש לנו מספיק למזון השבוע?, בקול קטן שבור לי.
שקרתי לה תמיד.
כמובן, מותק. אנחנו בסדר.
לא היינו בסדר.
קיבלתי משמרת בבריכה בכביש 23, שמרצה קפה שרוף ובקטריות, נגבתי סירופ משולאבל עכשיו, אחרי כל האיבוד והגילוי, אני בוחרת לחיות בשביל עצמי, לשמוע את הלב שלי ולהנות מהשקט שמגיע רק אחרי שנשארת נאמנה לעצמך.
