אִשָּׁה אַחַת, שֵׁם מִרְיָם, נִכְנְסָה לְבֵית חַבְרַתָּה תָמָר בְּתֵל אָבִיב. תָמָר הִתְחַתְּנָה בְּפַעַם הַשְּׁנִיָּה לִפְנֵי מַסְפֵּר שָׁנִים, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר יָצְאָה מִנִּשּׂוּאִים רָעִים וּמַקְאֵבִים בַּעַלָּהּ הָרִאשׁוֹן הָיָה שָׁתוּי, אִכְזֵר, ועָזַב אוֹתָהּ לְמַעֲנַת אִשָּׁה אַחֶרֶת. סִיפּוּר עָגוּם בִּמְיוּחָד אוֹתָהּ תָקֻפָּה, מִרְיָם הָיְתָה לִיד תָמָר בְּכָל צָרָה עִבְרָה אִתָּהּ אֶת הַקֹּשִׁי, נֹתֶנֶת חִבּוּק וּמִלָּה טוֹבָה. לְזֶה יֵשׁ יְדוּת אֲמִתִּית, לֹא כֵן?
חָלְפוּ עֶשֶׂר שָׁנִים, וּתְמַלֵּא תָמָר אֶת חַיֶּיהָ בְּשִׁנּוּי: הִכִּירָה אִישׁ חָדָשׁ גַּבְרִיאֵל, אִישׁ מַרְשִׁים בְּעוּסְקוֹ, מִשְׁכִּיל, כְּלוּם דּוֹמֶה לְבַעַלָּהּ הָרִאשׁוֹן. לִבָּהּ שָׂמֵחַ עַל חַבְרַתָּהּ, וּכְשֶׁהֻזְמַנָּה לְדִירָה הַחֲדָשָׁה שֶׁל הַזּוּג, הביאה לָהּ עוּגָה, הֶבְאַתָּה מַתָּנָה, הִשְׁתָּאוּת לְתִיכְנוּן הַפְּנִים הַיָּפֶה.
וְכָךְ יָשְׁבוּ בַּחֲדַר-הֵאוֹכֵל, שְׁלוֹשְׁתָּם, מַבִּיטִים הָאֶחָד בַּשֵּׁנִי, אוֹכְלִים עוּגָה שׁוֹתִים תֵּה מָתוֹק. גַּבְרִיאֵל, בַּעַלָּהּ שֶׁל תָמָר, הִתְגַּלָּה כְּאָדָם פִּקֵּחַ שֶׁמְּדַבֵּר בְּהַלָּצָה חַדָּה. הִתְחִיל לְהִשְׁתַּעֵשׁ בְּמַרְיָם צָחַק עַל הַבּוּרוּת שֶׁלָּהּ, עַל זִכְרוֹנוֹת שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת, עַל כָּל הָדְּבָרִים הַמְּשׁוּנִּים שֶׁמְּמַלְּאִים אֶת רֹאשָׁהּ. עַל הַשּׁוּלְחָן, סִפְרֵי מַבּוֹא, חַבָּלוֹת מְשׁוּנּוֹת כּוּלָּן הָיוּ לְפִי גַּבְרִיאֵל “אֶבֶן נֶגֶף” “אֵיךְ לֹא קָרָאת אָף פַּעַם אֶת עַמּוֹס עוֹז? מִי זֶה פֶּלֶבִין?” אִלּוּ עוֹד יָשְׁבָה שָׁם… דָּבָרֵיהָ הָיוּ, בַּעֲינָיו, פִּעוּת שֶׁל תָּפְלֵי-מוּסָר…
לֹא דַּי בָּזֶה, עָלָה גַּבְרִיאֵל לְהִלָּצוֹת עַל בְּגָדֶיהָ וְעַל תִּסְרֹקֶתָּהּ: “מוֹדָה מֵתִשְׁעִים וְתֵשַּׁע, בֵּאֶמֶת”. וְתוֹךְ צְחוֹק עַל יַחֲסֵי דִּינֵי הַמִּשְׁפָּחָה הֶעֱבִיר קַו בֵּין עַצְמוֹ לַמִּצְחִיק הַזֶּה.
מִרְיָם קָפְאָה, לֹא יָדְעָה אֵיךְ לְהָגִיב לַעִרְפּוּלֶת שֶׁקָּרְנָה עָלֶיהָ; תָמָר שָׂחֲקָה, מִבִּיעָה הִתְפַּעֲלוּת מֵעַד חָכְמָתוֹ שֶׁל בַּעְלָהּ הֶחָדָשׁ.
וְאז גַּבְרִיאֵל עָבַר לְהִוָּלֵם בַּחֲתוּלָה שֶׁל מִרְיָם. הִיא סִיפְרָה שֶׁאַסְּפָה אוֹתָהּ מֵהַרְחוֹב, רַק לְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת, הוּא הִסְבִּיר “חֲתוּלִים מַזְהִמִים וּמַסִּיכִים זוּהֲמָה. מִי שֶׁמְּאָסֵף חַיּוֹת מֵהַרְחוֹב, בֶּעָיָה נַפְשִׁית אֵצְלוֹ.” תָּמָר צָחֲקָה לְנוכַח סִפּוּרָיו עַל נָשִׁים רַוָּקוֹת שֶׁגְּרוֹת לְבַד וְרַק חֲתוּלִים לְצִידָן.
וּפִתְאוֹם, מִרְיָם פָּרְצָה בִּבְכִי. יוּתֵר מִדַּי לִבְלוֹם, מַדְהִים וּבּוֹשֶת! הִצְטַעֵרָה, אֲמָרָה שֶׁהַשֵּׁןּ הַלְוָיָה כּוֹאֶבֶת לָהּ וְנִפְרְדָה.
הַכֹּל הָיָה נָכוֹן הָרֹאשׁ כּאַב לָה, מַמָּשׁ כְּאִילוּ דָּרְסוּ אוֹתָהּ בַּפִּרְסוֹמוֹת שֶׁל גַּבְרִיאֵל. בּוֹשָה בַּדִּמְעָה שֶׁשָּׁפְכָה, בַּחֲסַר הַיְכֹלֶת שֶׁלָּהּ לְהַגִּיב בִּשְׁפוֹפָה, בַּסְטִירָה הָעַקִיפָה, בְּכָךְ שֶׁלֹא קָרְאָה עַמּוֹס עוֹז וּבָפַח לְסַפֵּר עַל חֲזוֹן מוּזָר שֶׁהָיָה לָהּ.
אָמְנָם, זֶה אֵינוֹ דָּבָר שֶׁלְּמִרְיָם לְהִתְבַּיֵּשׁ בּוֹ. הַאֲשֵׁם אֶצְלוֹ שֶׁהִשִּׁיל אוֹתָהּ לָעֲלִיבוֹן לְנוֹכַח בָּעַל. שֶׁהִרְשָׁה לָאֲנָשִׁים לִבְזוֹת אֶת דַּעְתָּה, אֶת סִפּוּרֶיהָ, אֶת חֶבְרָתָּהּ, וּלְהִתְרַפֵּס עַל דָּפִים שֶׁהָצִיגַהּ בְּעַמוּד פֵּיְסְבּוּק אוֹ עַמּוּד בַּכְּרַךְ.
זֶה הוּא בְּגִידָה. בְּגִידָה מִתְרַחֶשֶׁת כְּשֶׁיּוֹצְרִים חֹסֶר-הֲגָנָה מַסְגִּירִים אֶת שֶׁלְּךָ לִדֵּרָאוֹן אוֹ לַאֲבֵדָן. אַךְ מִרְיָם לֹא הִדְרִיכָה אֶת עַצְמָהּ לְהַבִּין. לֹא הָיְתָה אִנְטֶלֶקְטוּאָלִית וְלֹא קָרְאָה אֶת הַקְּלָסִיקוֹנִים הַיִּשְׂרְאֵלִיִּים.
הִיא רָצְתָה בַּהֲלִיכָה לַבַּיִת, לְחַתוּלָה שֶׁלָּהּ זוֹ שֶׁלֹּא כּוֹתֶרֶת, לֹא לָמְדָה בקַמְפּוּס, רַק הִנִּיחָה עֲצָמָהּ לְיַדָהּ, הִתְפַּרְקָה עֲלֵי הַסָּפָה וְהִתְחִילָה לְהַרְעִיד בְּתוֹךְ נַפְשָׁהּ
מִרְיָם לֹא הָלְכָה יוֹתֵר לְבֵית תָמָר. וּבְקֶצֶר זְמַן, לֹא נִשְׁאַר לָן לְאָן לָלֶכֶת: תָמָר וּגַבְרִיאֵל נִפְרָדוּ בְּדִין, רָבִים עַל חֲלוּקַת הַדִּירָה בְּגִירוּשִׁים מַלְאֵי רֶגֶשׁ. הַגְבֵר שֶׁהִתְפָּאֵר בְּתַבּוּנָתוֹ הִתְגַּלָּה כְּעוֹדְפָן בְּיֵתֵר. וְזוֹ הַדֶּרֶךְ: זֶה שֶׁבַּשְּׁבִילוֹ בּוֹגְדִים, הוּא עַצְמוֹ בּוֹגֵד בַּבּוֹגֵד זֶה הַחֹק הַפָּשׁוּט. כָּל מָה שֶׁהָיָה נִצְרָךְ הוּא לִדמוֹךְ אֶת הַהֲלָצוֹת בְּזְרִיזוּת, לֹא לְהַרְשׁוֹת לְבַעַל לְעַלֵּב בַּחָבֵר בדרך כָּזוֹ.
אֵין מְכַבְּדִים בּוֹגֵד. קל לִבְגוֹד בְּמִי שֶׁאֵינוֹ שֹׁמֵר עַל אֲנָשָׁיוובכל זאת, מרים לא נשארה במקום שבו הושפלה. בימים הבאים השקיעה עצמה בְּהַבָּעַת דָּבָרִים בִּשְׁרִיגַת מִלִּים עַל דָּפִים צְהוּבִים, בַּקּוֹלוֹ שֶׁלָּהּ שֶׁמֵּיאֵן לְהֵחָרֵשׁ. חָתוּלָהּ, זוֹ שֶׁפַּרְוָתָהּ נִנְעֶצֶת לְתִפְעֶלֶת בְּרֵכוּת עַל רַגְלֶיהָ, הָפְלָה עַלְיהָ מֵין נֶהֱמָה שֶׁל נֶחָמָה.
יום אחד, ברדת ערב, פתחה מרים דלת חברתהּ לא את הדלת שאל בית תמר, אלא דלת חדשה, פרוצה לַגַּן שֶׁלָּהּ עִם עַצְמָהּ. היא ציירה חלון דוּמֶה וְדִמְיֵן חַבְרוּת שֶׁאֵינָהּ מְבֻסֶּסֶת עַל דִּין או קְבָלָה, אֶלָּא עַל רֶגֶש וְאֶמֶת פְּשׁוּטָה. ושם, לָאוֹר הַרַּךְ, חָכוּ בַּשֶּׁקֶט הַחְתוּלָה וסִפְרֵי ילדים ישנים, להַעוֹלִים בזהירות ראשונה של אֲמָנָה עצמית.
מֵאֵזֶה מָקוֹם, מרים חָזְרָה לְהַאֲמִין כִּי הַיָּפֶה בָּעוֹלָם נִמְצָא גַּם אִם אֵין לוֹ עֵדוּת מוּבָחַת. וכְּשֶׁתָּפַרְכָּס בַּחֲזוֹן לַיְלָה, לִטְּפָה אֶת חֲתוּלָתָהּ לִצְלִיל צְחִיחַ שֶׁמּוּצֵא בְּתוֹךְ לִבָּהּ שֶׁמַּזְכִּיר, שֶׁאֲפִלּוּ בְּיוֹם שֶׁלִּבְךָ שָׁבוּר וְהָעוֹלָם מַגְלִיג, יֵשׁ לְךָ מָקוֹם לְהִתְנַחֵם, לִהְיוֹת אָהוּב בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא תָלוּי בִּדְרִישַׁת הַיּוֹם.
הזֵכֶר הַמְעֻמְעָם לְחַבְרוּת אמיתית המשיך לָנַגֵּן, כְּנֵבֶל קָדוּם. וּמִרְיָם, בְּכָל עֶרֶב, נָתְנָה לַחֶסֶר וְלַצֶּלֶם לִפְנוּת מָקוֹם לְתִקְוָה בִּדְמִיּוֹן, בִּכְתִיבָה, בְּקַטְנוּת שֶׁל חֲתוּלָה עַל בִּרְכַּיִם וְיוֹדַעַת: דָּבָר כְּמוֹ נֶאֱמָנוּת, אֵין אֶפְשָׁר לְהַשְׁפִּיל אוֹתוֹ מַמָּשׁ, כֹּל עוֹד לֵב אֶחָד יוֹשֵׁב לְצִדּוֹ שֶׁל אָחֵר.
