חמותי היא ממש גברת אמיתית… בעצם, יכולתי לסיים את הסיפור במשפט הזה, כי כל הכאב שלי טמון בו, אבל אני אמשיך למען הבהירות. בכל ערב הייתי חוזרת הביתה מהעבודה ונופלת על הספה. תארו לעצמכם כמה שבאותם רגעים היה לי כוח לבשל משהו לארוס שלי. יום אחד נכנסתי הביתה ושמעתי את בעלי מדבר בטלפון. כנראה רק התחיל את השיחה:
כן. אימא, שלום…, כן…, כן…, לא, עוד לא אכלתי! היא רק נכנסה, תכין משהו כשתרגיש שיש לה כוח. ברור שאני רעב, הרי היום רק הספקתי לאכול ארוחת בוקר. רעב לא יהרוג אותי, אימא, אני יכול להסתדר. אז… את מזמינה אותי אליך?
הייתי כל כך כועסת שלא היה לי אפילו רצון להתערב בשיחה הזו. ישבתי שם עם ידיים קפוצות. והוא, אחרי שסיים את השיחה, חייך אליי בתמימות וקפץ: אימא מזמינה אותנו לארוחת ערב והתחיל למנות את כל המאכלים שהיא מבשלת מדי פעם לארוחה. רציתי להגיד בדיוק מה אני חושבת על החמות שלי. ועל הקינוח מונולוג שלם על “למה אי אפשר לאכול משהו לפני השינה?”. אבל… התארגנתי, התאפרתי, ויצאתי לארוחה.
אבל זה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל, ובסוף נפרדנו. היום אני נשואה בפעם השנייה. שנינו עובדים ושנינו מאוד עייפים, אז היום אנחנו מבשלים בתורות. בזכות זה, יש שלווה והרמוניה בבית שלנו.
הבנתי שלפעמים צריך לשחרר את הציפיות מאחרים ולבנות בית בשותפות ובכבוד הדדי רק ככה קיימת שלווה אמיתית במשפחה.
