סופות השלג של הגורל מקסים, עורך דין בן 35, שונא את חגיגות השנה האזרחית החדשה. עבורו זה לא חג, אלא מרתון מתיש: המירוץ אחרי “המתנה המושלמת” לעמיתים שהוא בקושי סובל, וכמובן – המסיבה השנתית. השנה, המשרד החליט להשקיע במיוחד ושכר מועדון כפרי שלם. מקסים נסע לשם במכוניתו השחורה והמוקפדת, מאזין לפודקאסט על דיני מיסוי, בונה תכנית ברורה בראש: להופיע לשעה, להרמת כוסית, לשוחח בנימוס עם המנהלים ולברוח הביתה בשקט. כשהגיע, כבר שררה במועדון המולה – אנשים בצבעים עזים, צוחקים מדי בכוונה, יוצרים אווירה מלאכותית. מקסים קיבל כוס ונעמד בצד, כמו שומר, מסתכל מהצד על הקרנבל המאולץ. הוא הרגיש כמו חייזר, שנחת בכדור-ארץ שבו חובה להיות שמח על פי הוראה. *** ואז הוא ראה אותה. אישה לא בולטת או רועשת במיוחד, עומדת ליד החלון, קצת רחוקה מכולם, מביטה בסופת השלג מאחוריו. הייתה לבושה בשמלה כחולה פשוטה, מחזיקה כוס מיץ. היא לא הייתה בודדה או עצובה – פשוט שקועה בעצמה. מקסים הבין שהיא נראית כמעט כמו שהוא מרגיש. – מזג אוויר לא משהו לנסיעה חזרה, – אמר וניגש. (זה פשוט היה מה שעלה בראש.) היא חייכה. לא בחיוך מאולץ, אלא בחום אמיתי. – אבל תראה איזו יופי – היא הצביעה החוצה – כשהעיר מכוסה בשלג, נדמה שכל הבעיות נעלמות. מקסים הופתע. – מקסים, – הציג את עצמו. – לנה, – לחצה לו יד – מהנהלת חשבונות. התראינו לפעמים במעלית. השתררה שתיקה, שהייתה דווקא נעימה. הסופה התחזקה. דרך הרמקולים בישרו כי הכבישים נחסמו, וכולם ייאלצו להישאר עד הבוקר. בין האורחים נשמע גל של אכזבה וחרדה. מקסים קילל בלב. התכנית שלו התפוצצה. – נו, עורך דין, מוכן ללילה על ספה מתקפלת? – שאלה לנה בחיוך. – זה לא משהו שהתמחיתי בו, – הוא צחק. – ואת? – תמיד לוקחת איתי מטען וספר טוב. לכל מצב חירום, – חייכה. דווקא באותו ערב, כשהמסכות והציפיות התפוגגו – הם פתחו בלב. התברר שלנה אוהבת סרטים ישנים בשחור־לבן, ומקסים סולד מהם, אבל ינסה אם תסביר מה הקסם. מקסים חולם לפתוח בית קפה קטן יום אחד, לנה מציירת בסתר באקוורל ולא הראתה לאיש. הם ישבו בפינה, שותים תה חם מתרמוס שלנה הביאה, מספרים זה לזה על החתול שלה שאוהב לרדוף אחרי פתיתי שלג, ועל סבתא שלו שלימדה אותו לאפות עוגות דבש. בחצות לא הריעו “שנה טובה” – רק שתקו, מביטים זה בזו. – שנה אזרחית טובה, מקסים, – אמרה לנה בשקט. – שנה טובה, לנה, – השיב. אותו לילה לא ישנו בסוויטות, אלא זו לצד זה על מיטות מתקפלות בסלון קטן, מדברים בלחש עד שהסופה שככה. בבוקר, אחרי שהדרכים נפתחו, יצאו החוצה. העולם היה לבן, נקי ושקט. השמש סנוורה מהשלג. – לאן את? – שאל מקסים. – לאוטובוס. הביתה. – אשמח להקפיץ אותך. הביטה בו, עיניה מחייכות. – ומה אם אגיד שהעולם השקט הזה דווקא מוצא חן בעיניי? ואני רוצה ללכת ברגל לתחנה. הבין. הערב הזה לא היה מקרי. היה זה תחילתו של משהו חדש ואמיתי. – אז אלך איתך, – אמר בביטחון. ויצאו אל השלג הבתולי, שניהם, ביום הראשון של השנה החדשה, משאירים עקבות יחד – בדרך לאופק לא ידוע ומבטיח. כמה מתחשק להאמין בזה…

תלמים של גורל

יותם, עורך דין בן שלושים וחמש מתל אביב, מתעב את חג הסילבסטר. מבחינתו זה יום של ריצת מרתון לא חגיגה. ריצות בין חנויות, חיפוש אחר המתנה המושלמת לעובדים שהוא כמעט לא סובל, וכמובן מסיבת משרד שכולם מתלהבים ממנה חוץ ממנו.

השנה, החברה שבה הוא עובד החליטה להרים משהו באמת יוצא דופן השכירה מועדון כפרי יוקרתי באזור השרון לחגיגה.

יותם נוהג לשם במאזדה השחורה והמבריקה שלו ושומע פודקאסט על דיני מיסוי, בראשו עובר תסריט: להגיע לשעה, להרים כוס יין לבן, להחליף כמה מילים נעימות עם המנהלים ולהיעלם חזרה הביתה בלי שאף אחד ממש שם לב.

כשהוא מגיע, המועדון כבר מבעבע מרעש, מלא אנשים בלבוש חגיגי ובעוד צחוקים מלאכותיים. כולם עסוקים בלהיראות מאושרים כלפי חוץ.

יותם לוקח את כוס היין שלו ונצמד לפינה, כמו חייל על משמרתו, מתבונן מרחוק בקרנבל המאולץ הזה. הוא מרגיש כמו חייזר שנחת בכוכב שבו חובה להיות מאושר לפי צו.

***

ואז הוא רואה אותה. בחורה שלא מושכת תשומת לב, לא הכי בולטת ולא בין הרעשניות. עומדת קצת מהצד ליד החלון, מביטה לתוך סערת הגשם והברד שמכה בחוץ דרך הזכוכית.

היא לובשת שמלה כחולה כהה פשוטה, מחזיקה כוס מיץ. למרות שהיא עומדת לבד, משהו בה משדר שלווה פנימית ולא בדידות.

יותם תופס את עצמו חושב שהיא נראית בדיוק כמו שמרגיש בפנים.

מזג אוויר לא מזהיר לנסיעות חזרה, הוא פונה אליה, בלי לחשוב יותר מדי.

היא מסתובבת אליו ומחייכת. חיוך אמיתי, לא מהסוג המזויף שמסביב.

אבל תראה איזה יופי יש בזה, היא מצביעה החוצה. כשגוש דן מוצף בגשם, הכל כאילו מתכסה ומרגיע כאילו כל הצרות נשארות מתחת למים.

יותם מופתע. הוא לא חיכה לתגובה כזו.

אני יותם, הוא מציג את עצמו.

נועה, היא משיבה ומושיטה יד בלחיצת יד רכה, מהנהלת חשבונות. נדמה לי שראיתי אותך פעם פעמיים במעלית.

והם שותקים. שקט נעים כזה, שלא מכביד להפך, כמו שמיכה עוטפת.

הסערה בחוץ רק מתחזקת. מהרמקולים מכריזים שהכבישים מוצפים, ולא ניתן לצאת לכולם יחכו עד הבוקר.

האנחה הכבדה שנפלטת מהקהל מתמזגת עם לחץ לא קטן.

יותם מקלל בלב. התכנית שלו השתבשה לחלוטין.

נו, עורך דין, מוכן לישון בלילה במועדון על מיטת שדה? נועה צוחקת אליו.

אין חלק על זה בספרי החוק, הוא משיב בחיוך עייף. ואת?

לי תמיד יש מטען טוב וספר בתיק. לכל פקק וקטסטרופה בעיר, היא עונה וצוחקת.

דווקא באותו ערב, כשהמסכות והציפיות נמוגות, הם מתחילים לדבר באמת.

***

מתברר שנועה חולה על סרטים ישנים בשחור־לבן, ויותם פשוט לא סובל אותם אבל מבטיח לראות אחד, אם היא תסביר לו למה.

יותם חושף, בזהירות שלא אופיינית לו, שהוא חולם יום אחד לעזוב הכל ולפתוח בית קפה קטן איפשהו בעוד שנועה מציירת בצבעי מים בסתר, ואף פעם לא העזה להראות את הציורים שלה לאף אחד.

הם מתיישבים בפינת המועדון, שותים תה חם מתרמוס שנועה שלפה מהתיק, ושוכחים מהמסיבה ומהקהל.

היא מספרת לו על החתול שלה, נחום, שתופס פתיתי גשם על החלון. הוא משתף על סבתא אסתר שלימדה אותו לאפות עוגת דבש.

כשהשעון מכה חצות, הם לא צועקים שנה טובה! רק מביטים זה בזו, בשקט.

שנה טובה, יותם, אומרת נועה בקול שקט.

שנה טובה, נועה, הוא עונה.

אותו לילה הם מבלים לא בסוויטות מפוארות, אלא בחדרון צדדי על שתי מיטות מתקפלות, שצוות המקום הביא למי שנתקע. קרובים זה לזה, משוחחים בלחש עד שהסופה מתחילה לשכוך בחוץ.

עם הזריחה, כשהכבישים מתפנים ממים, הם יוצאים החוצה. העיר נראית פתאום טהורה, שקטה, לבנה. השמש מסנוורת מהשלוליות שנשארו.

לאן את הולכת? הוא שואל.

לאוטובוס. לבית.

אפשר להציע טרמפ?

נועה מביטה בו, עיניה קרוצות ומשועשעות.

ואם דווקא מתחשק לי ללכת ברחוב וליהנות משקט הבוקר, לטייל כמה דקות על המדרכות הריקות?

יותם מבין. הלילה הזה לא היה סתם מקרה.

זה היה התחלה למשהו אמיתי.

אז אני מצטרף אלייך, הוא אומר בנחישות שקטה.

והם הולכים יחדיו על מדרכות העיר הרטובות, ביום הראשון של השנה החדשה, משאירים מאחוריהם עקבות שמובילים לעתיד לא נודע אבל מלא הבטחה.

הלוואי שאפשר להאמין בזה באמת.