לבעלי הייתה סבתא. כל קיץ הוא היה מבלה אצלה, מגרד יתושים ומתחבא מהשמש בלב גדרה. אותה זה בכלל לא הפריע להפך, באותן השנים הייתה לה חנות משלה, שסבתא בעצמה ניהלה, רוקחת ומוכרת עשבי מרפא לבתי מרקחת מקומיים. לבעלי אין מושג איך היא הצליחה לסדר את הכל, אבל מה שהוא כן זוכר זה שהיא הכניסה משכורת שנתית שמנה במיוחדלפחות לפי הסטנדרטים של גדרה של שנות השמונים.
הייתה לה אישיות שלא הכרתם, סבתא חביבה אך עם עקרונות פלדה. את בעלי היא אהבה, אוכל תמיד היה בשפע, אבל חלילה לתת לו שקל אחד אפילו לקסטה או בייגלה זה לא. כולנו היינו בטוחים שהיא חוסכת לקנות חצי עיר. בבית שלה היו ארונות חבלים, כל אחד מחולק לתאים קטנים, הכל כמובן נעול במפתח שתמיד היה תלוי בשרשרת על הצוואר שלה.
כילד, בעלי לא פעם ניסה להגניב מבטים פנימה, אבל סבתא הייתה קוטעת אותו “הכל פה לעבודה,” אמרה בקפדנות. אחר כך הזמנים השתנו; פתאום כל המדינה נעשתה יזמית, התחרות שברה אותה והיא עברה לקריירה חדשה: מרפאה ב”מגע”. היא עשתה זאת בהתנדבות, אבל שמועות בעיר מספרות שגם הגבירים הכי עשירים היו דופקים בדלת שלה באמצע הלילה.
היינו מבקרים אותה לפעמים, כשעוד חיה, ותמיד הזדעזענו: חיה בדוחק, לובשת בגדים בלויים, אוכל מקופסאות שימורים. היינו מביאים איתנו אוכל טרי מאשדוד, אבל היא בקושי נגעה”אל תרגילו אותי לטוב,” הייתה גוערת, “אני כבר רגילה להסתדר בפשטות.”
כשנפטרה, בעלה שלי ירש ממנה את הבית. כשבאנו לסדר את הירושה, אנחנו פותחים את המזווה ומה מחכה לנו? הר של אוכל, הכל פג תוקף מעידן האופנה של ערוץ 1. מסתבר שהלקוחות שלה הביאו לה המטעמות כסימן תודה, והיא כמו נזירה לא נגעה בכלום. אבל זה עוד כלום לעומת מה שמצאנו אחר כך: בארונות הנעולים, ממש מאגר של דברי יוקרה מהניינטיזמה לא תמצאו שם: תנורים, מיקסרים, תקליטי זהב. הכל בכמויות של חנות.
למה היא החזיקה את כל הכסף בדברים שתוך חמש שנים כבר אף אחד לא ירצה? עד היום אני לא מבינה את האישה הזאת…
