אני ומשפחתי גרים בערים שונות בישראל. לא ראיתי אותם כבר מעל עשרים שנה. ההורים שלי עובדים כאמנים ושרים במקהלה, וכל החיים שלהם הם מסע מתמשך. כשהייתי בת חמש, עברתי לגור עם סבתא שלי. היא קיוותה להקל על חייה עם ילדה קטנה, ולכן הייתה צריכה לעבור לגור אצל קרובי משפחתה.
בהתחלה, אימא ואבא היו מגיעים לבקר אותנו פעמיים, לפעמים שלוש פעמים בשנה, אך אחר כך הביקורים הלכו והתרחקו. בסופו של דבר אפילו הפסקתי לחשוב עליהם והתנתקנו לחלוטין. כשהייתי סטודנטית לרפואת שיניים, התחתנתי בשנה השלישית ללימודים.
היום, אני ובעלי מנהלים קליניקה פרטית לרפואת שיניים ומרוויחים יפה מאוד. לפני שנה ההורים שלי פתאום הופיעו. הם התחילו להתקשר למרפאה, אפילו לא היה להם את מספר הטלפון שלי. בשיחות בינינו הם התלוננו בלי סוף על החיים שלהם.
הקשבתי לתלונות שלהם ועניתי שהם בחרו את הדרך שלהם כשהחליטו לתת לסבתא שלי לגדל אותי. לפעמים ההורים שלי שלחו לסבתא שלי כמה שקלים במהלך השנים, אבל בדרך כלל אני והיא חיינו מהפנסיה שלה. היא סיפרה לי על כך פעמים רבות והבנתי, כי היינו חייבות לחסוך כל אגורה.
בבית הספר התמדתי ולמדתי היטב, אך כדי שתהיה לי אפשרות להתקיים ולהתלבש בצורה סבירה, עבדתי בלילות בבית החולים כעוזרת. כיום אני חיה את חיי, וההורים שלי חיים את שלהם, וכל אחד הולך בדרך שלו.
כשאבא ואמא שלי הבינו שאין בכוונתי לסייע להם כלכלית, הם התחילו לאיים שיבקשו מני תשלום מזונות. המילים שלהם רק הרחיקו אותי מהם יותר. אם בעבר עוד התלבטתי האם נכון להושיט להם יד ולעזור להם, עכשיו אני כבר לא מרגישה רצון אפילו להכיר אותם מחדש. לפעמים אני שואלת את עצמי האם החלטתי נכון, או שאולי עליי לנסות לתמוך בהם בכל זאת?
החיים לימדו אותי שלפעמים המקום שלנו הוא להודות לכל מי שנתן לנו אהבה ולהניח לאחרים ללכת בדרכם. בחירה מושכלת דורשת גם חמלה כלפי עצמנו וגם כבוד לאחרים.
