אשב ערב אחד ומעלעל בזיכרונות שלי, העליתי בזיכרון את חמותי של בעלי, מרים. כל קיץ , עוד מילדותו, היה בעלי מבלה אצלה ימים שלמים, בבית הקטן שלה בירושלים. לא נראה היה שזה מפריע לה. להפך אלה היו השנים שבהן ניהלה מרים עסק משלה, מלא המרץ. בכוחות עצמה ארגנה הכול, והייתה מוכרת צמחי מרפא לבתי המרקחת ברחבי הארץ. בעלי, דני, מעולם לא הבין מה בדיוק היה סדר העניינים, אבל הוא זוכר שמבחינת הסטנדרטים של התקופה, הרוויחה הרבה מאוד שקלים.
מרים הייתה אישה קשוחה ומיוחדת בדרכה. אהבה את דני מכל הלב, לא חסכה עליו באוכל, אבל גם לא נתנה לו כסף לגלידה או יציאות קטנות אפילו לא לשוק מחנה יהודה שהיה לא רחוק משם. בני המשפחה תמיד חשבו שהיא חוסכת למשהו גדול בעתיד. בביתה עמדו ארונות עץ גדולים עם אינספור מדפים ומגירות, וכל אחת מהן נסגרה במנעול.
למרות הסקרנות, דני לא העז לחטט כששאל מה מסתתר שם, תמיד ענָהּ בחיוך סתום שהם שייכים לעסק שלה ושאסור לגעת. ואז עברו השנים. המדינה השתנתה, כולם התחילו להיות קצת יותר יזמים, התחרות גברה ובסופו של דבר מרים איבדה את היתרון. אז היא התחילה לקבל ולסייע לאנשים כמטפלת בשיטות של רפואה אלטרנטיבית. מעולם לא גבתה תשלום, אבל לבית הצנוע שלה הגיעו לעיתים אנשי עסקים גדולים ומפורסמים מירושלים, מודיעין ואפילו חיפה.
ביקרנו אותה לעיתים קרובות, כל עוד יכלה לעמוד על רגליה. חייתה בעניות מדהימה, לבשה בגדים בלויים, התקיימה מאוכל פשוט בלבד. תמיד הבאנו לה מצרכים פיתות טריות, זיתים מהשוק, ירקות אבל היא לרוב סירבה. אמרה שלא נכון לפנק אותה יותר מדי, שכבר התרגלה לחיות ככה.
כשמרים נפטרה, הורישה לבעלי את ביתה. כשהגענו לסדר את ענייני הירושה, נפתחה בפנינו תמונה שלא העלינו על הדעת: המזווה היה עמוס לעייפה בשימורי ירקות, דבש, עוגיות, הכל והכול פג תוקף. הבנו שרבים מהמטופלים הביאו לה מאכלים כהכרת תודה, אבל היא באמת לא נגעה במאומה.
וההלם האמיתי חיכה לנו כשפתחנו את הארונות המסתוריים. מצאנו בהם אוצרות של ממש מוצרי יוקרה מהשנים ההן, מהניינטיז, סרוויסים וכלי פורצלן, גופי תאורה נדירים, סמל סטטוס של תקופה אחרת, הכול באריזות מקוריות, בכמויות אדירות. התקשיתי להבין אותה למה שמרה הון עתק בצורה של חפצים שידעה שיאבדו מערכם? עד היום אני מהרהרת בזה ולא מצליחה לפענח את שורש הסוד. מרים תמיד נשארה תעלומה עבורי.
