סבתא חביבה
רותי ברנר, אישה נמרצת ועקשנית קצת אחרי גיל שישים, יום אחד אמרה לנכדתה:
עדי! חיכיתי הרבה זמן, אבל הסבלנות שלי נגמרה. את תיתני לי סוף סוף לנוח בשלווה?!
עדי, בחורה דקיקה עם שיער כהה, עוסקת בתולדות האמנות, הופתעה מהשאלה המוזרה.
מתי תתחתני, עדי? כדי שאוכל לסיים את חיי בשלוות נפש? את כבר כמעט בת עשרים ושבע, המשיכה סבתא, את יודעת למה שהיתי כל הקיץ אצל זקנה שולה ויסמן וליוויתי אותה לכל ביקור אצל הרופא בגלל הטחורים שלה? כדי שתסדרי לעצמך זוגיות. אבל את אפילו לא נפגשת עם אף אחד!
סבתא, מתי ואיפה אני אמורה להכיר? עבודה, לימודי ספרדית, תזה. וגם במוזיאון שלי מי פנוי? רק דוד לוין, ראית אותו.
דוד לוין, זה בחוסר ברירה אפילו לא דג, יותר כמו סרדין יבש, הסכימה סבתא בעצב.
למחרת צלצלה רותי לזקנה שולה ויסמן ושמעה שהנכדה שלה פגשה את בעלה העתידי במועדון לילה.
לצערה, עדי לא פוקדת מועדוני לילה, ולכן תצטרך סבתא בעצמה לבדוק אם יש שם מועמדים רלוונטיים או למצוא מקום אחר.
רותי למדה שנשים נכנסות חינם למועדון הלילה משעה תשע עד חצות, ולא בזבזה זמן, ובלילה הבא יצאה לשם, כשהודיעה לעדי שהיא יוצאת להליכה לפני השינה.
בכוח המילים, ריסקה את ניסיונות המאבטח להרחיק אותה בגלל גילה, ובעזרת אותו מאבטח ישבה על כס גבוה בבר והסתכלה סביב בקפדנות. האווירה במקום הפכה מיד לחשודה, כמו באספת הורים כשמנהל בית הספר תופס חבורת תלמידים שותים בירה בגינה.
נעים לכם פה? שאל הברמן בהיסוס, והגיש לה כוס גבוהה. קוקטייל ללא אלכוהול, על חשבון המקום.
בכלל לא. אין כאן שום אפשרויות. פסקה רותי. בת נורמטיבית לא תמצא כאן כלום. דרך אגב, לא הייתם נופלים אם הייתם מוסיפים כף קוניאק. ומה עם ההוא שם, הג’ינג’י יש לו בעיות ברגליים או שזו הדרך הריקוד היום?
עד סוף השנה ביקרה רותי במופע רוק, מופע אש, ערב שירה נוגה, תחרות אופני הרים קיצונית, טורניר ברידג’, ואפילו בסדנת משוררים צעירים שם נואשה. לא היה טעם להמשיך לנסות, פחדה שמישהו יצליח לעניין אותה.
עדי, אני מבינה אותך. בזמני, בחרתי בין סבא שלך ועוד לפחות עשרה גברים לא פחות טובים. אפילו לשולה ויסמן הייתה בחירה, למרות שתמיד נמשכה לסבא. אבל היום, עדי, הבחורים כל כך קטנים, אין אף אחד שתרצי להסתכל עליו.
במרץ, אחרי שביקרה את שולה, החליטה רותי לקפוץ לעדי למוזיאון. בדרכה החליקה ונפלה, למזלה לא על המדרגות. קצין מהצבא ניגש לעזור לה. רותי, נשענת עליו, בדקה שאין לה שברים, ואז הביטה היטב בקצין:
אדוני, אתה טנקיסט, נכון? סבא שלי היה מפקד גדוד טנקים. תגיד לי, יש לך שעה פנויה?
הקצין, שחשש שיצטרך לסחוב אותה עד הבית ואמר לעצמו שהוא יותר מדי טוב לב, הנהן באימה.
מצוין. היית פעם במוזיאון ההיסטורי הזה? לא? חבל. ממליצה מאוד! תיכנס עכשיו, ותבקש שעדי ברנר תדריך אותך. היא מדריכה נהדרת, לא תתחרט.
הקצין בעצמו לא הבין למה הלך למוזיאון, רותי כמעט הקסימה אותו…
***
לאחרונה, רותי לחשה לנינתה מאיה הישנה:
את, ילדה שלי, הדובי שלי, בקרוב תלכי לבית הספר, אבא שלך יסיים את האקדמיה הצבאית, אמא שלך תסיים את הדוקטורט סוף סוף. ואני אוכל ללכת בשקט לעולם שכולו טוב. אבל מה, תגדלי לבד, ציפורי שלי? לא, את צריכה אחות! וכשתיוולד לך אחות, והיא תלך לבית הספר, ואז ואז נראה מה יהיה הלאה…
וכך, באופן טבעי, בחיים תמיד יש עוד דברים לחכות להם, וכל דור ממשיך הלאה בדאגה ואהבה. בסוף, צריך רק לסמוך על הדרך ולזכור תמיד יש סיבה להמשך.
