סבתא, אל תכעסי עליי… אבל מאיפה יש לך שקלים לכל הכלבים האלה? נראה לי לך מאוד קשה…
בחדר היה חמים, אור לבן, ריח חיטוי ודממה כבדה כמו תמיד, רגע לפני שהרופא פותח את הפה.
הווטרינר אילן כבר הסיר את הכפפות, ועמד מול הכלבלב הקטן שהיה על השולחן. הוא רעד כולו. רגל אחת שלו הייתה חבושה בתחבושת ישנה, כאילו מישהו קרא בד לעזרה, והעיניים שלו עיניים גדולות ורטובות, מתבוננות בכל הכאב שבעולם, כאילו אין הסבר למה שהעולם עושה לו.
ליד השולחן עמדה היא.
סבתא שפרה.
זקנה קטנה לבושת מעיל חורף ישן, למרות שבחוץ כבר לא היה קר באמת. המטפחת שלה הייתה קשורה מתחת לסנטר, כמו שסבתות מהעיירות נוהגות, והיא חיבקה את ידיה אל גופה, כאילו התנצלה על עצם קיומה.
זו לא הפעם הראשונה שלה כאן.
האמת? בתקופה האחרונה היא הגיעה כמעט כל ערב.
פעם עם כלבלב פצוע שמכונית פגעה בו.
פעם אחרת אחד שמלא גירודים.
פעם עם גורה עם פצע ישן, שמריח מייאוש חרוך.
פעם עם אחד שלא אכל ימים.
וכל פעם, אילן התפלא מחדש:
היא משלמת.
לא הרבה, בלי תיאטרליות, בלי גאווה.
היא שולפת לאט, מתוך ארנקה הבלוי והמרופט, כמה שקלים, נבוכה, כאילו היא מפריעה לאוויר להיות נקי.
באותו ערב, אחרי שהבדיקה נגמרה, אילן נשבר.
הוא שאף אוויר, ובקול רך וטעון תהייה שאל:
סבתא… אל תכעסי, אבל… מאיפה יש לך כסף בשבילם? קשה לך מאוד, לא?
שפרה מצמצה מהר.
הביטה ברצפה.
וחייכה… חיוך עייף, קטן.
קשה, חביבי… אבל להם הרבה יותר קשה.
אילן שתק.
היא הסירה קצת את המטפחת מהמצח, כאילו נגשה אליה ההתרגשות, והחלה מדברת לאט, במשפטים קצרים, כאילו כל מילה נולדה בחיים אחרים.
יש לי פנסיה קטנה. בקושי משלמת חשמל… וכדורים… וחימום…
אבל… אתה יודע?
אילן הנהן.
כשאני יורדת בערב מהבניין… הם שם.
ברחוב.
מביטים בי באותם עיניים… כאילו אני התקווה האחרונה שלהם.
היא בלעה רוק.
ואני לא יכולה, דוקטור… לא מסוגלת לעבור לידם.
משהו מתפרק בי בפנים.
כאילו צועקים לי בשקט.
אילן הרגיש כאב מוזר בלב.
אבל… איך את מצליחה? הוא לחש כמעט.
את באה כל כך הרבה… זה עולה כסף…
שפרה חיבקה את המעיל חזק, גוננת על עצמה מהעולם.
לא תמיד מצליחה…
מורידה מעצמי.
החלה לספור באצבעות, כאישה שאין לה פילוסופיה אלא חסד:
מפסיקה לקנות בשר.
אוכלת תפוח אדמה, שעועית… מה שיש.
לא מתחדשת בבגדים.
המעיל הזה כבר שנים עליי, אבל עוד חמים.
ולפעמים… מורידה כדור… אבל אל תספר לאף אחד.
אילן הרים פתאום את מבטו.
סבתא… זה לא טוב…
בעדינות היא עצרה אותו בתנועה קלה.
כן, אני יודעת.
אבל תדע ש… הם כבר לא מכאיבים לי כמו להם.
לרגע, אילן ראה משהו אחר בעיניה.
לא רק עייפות.
עצב עתיק.
כאב שנשאר איתך שנים, עד שהוא נטמע בך.
גם לי… היה לי בן, אמרה בשקט.
ובהגיית “בן”, קולה נסדק.
גידלתי אותו איך שידעתי.
אבל הלך… מוקדם מדי.
אילן חש גוש בגרון.
ומאז… שקט בבית.
יותר מדי שקט.
וכשמצאתי כלבלב רטוב, רועד, בכניסה… לקחתי אותו אליי.
היא חייכה שוב.
והוא עשה את הבית… חי יותר.
הוא לא מילא את החור, לא…
אבל נתן לי סיבה לקום בבוקר.
אילן הביט בכלבלב שעל השולחן.
ואז בה.
והבין.
שפרה לא באה רק עם בעלי חיים.
היא באה עם חלק מהנשמה שלה, ערב ערב.
היא באה להציל את מה שנותר לה… כדי לא לאבד את עצמה במלואה.
אתה יודע מה הכי מפחיד אותי? שאלה, כמעט בלחישה.
לא העוני…
אילן הרים גבה.
האדישות.
שהאנשים עוברים לידם כאילו הם אשפה.
ואם גם אני אעבור… אהיה גם אני אשפה.
שתקה, ואז הוסיפה:
אז עדיף לי לאכול פחות…
ולעשות משהו טוב.
שתיקה כבדה ירדה בחדר.
אילן חש עוקץ בעיניים.
הוא אף פעם לא בכה בקלות.
אבל בערב ההוא… משהו נשבר בו.
הוא משך אליו את התיק הרפואי ורשם משהו, ואז דחף אותו אליה ברוך.
סבתא… מהיום והלאה… הטיפולים לכלבים שלך… עליי.
שפרה קפאה.
לא, חביבי… אין צורך…
יש, אמר בכובד-ראש.
ויודעת למה?
היא הרימה אליו עיניים.
כי הזכרת לי למה בחרתי להיות וטרינר.
הזקנה קירבה יד לפה.
עיניה נמלאו דמעות.
דוקטור… אני לא עושה משהו גדול…
אילן חייך בצער.
את עושה.
בעולם שבו כולם מביטים הצידה… את עוצרת.
הוא ליטף בעדינות את הכלבלב, ואמר לו:
יהיה בסדר, קטן.
פנה אליה:
וסבתא… אל תפסיקי עם הכדורים.
נמצא יחד פתרון.
היא הנהנה בדמעות דוממות.
באותו ערב, כשיצאה מהמרפאה, מחבקת את הכלבלב, אילן הביט בה מתרחקת במסדרון.
אישה קטנה.
עם פנסיה קטנה.
עם חיים קשים.
אבל עם לב… שכמעט ואי אפשר למצוא.
אם הסיפור הזה נגע בך, שלח ושתף הלאה.
אולי מישהו צריך לזכור היום שכסף הוא לא המדד לרחמים… אלא הנפש.
