סבתא אלה! קרא מתן. מי הרשה לכם להחזיק זאב במושב?
אלה בת-ציון בכתה מרה כשראתה את הגדר ההרוסה. כבר כמה פעמים תיקנה אותה בקרשים, ניסתה להחזיק את העמודים הרקובים, תמיד קיוותה שהגדר תחזיק מעמד עד שתאסוף מספיק שקלים מהפנסיה הצנועה שלה. אבל הגורל חייך אחרת, והגדר קרסה.
כבר עשור שאלה מתמודדת לבד עם המשק, מאז שבעלה האהוב, פטר בן-אריה, הלך לעולמו. היו לו ידי זהב, ובזכותו הסבתא אף פעם לא דאגה פטר היה נגר מצוין ואיש עבודה מכל הלב.
הוא העדיף לתקן הכול בעצמו, לא היה צורך להזמין בעלי מלאכה. במושב הכירו אותו בזכות טוב ליבו וחריצותו. יחד חיו ארבעים שנים של אושר, אך יום אחד לפני יום נישואיהם הארבעים פקד אותם אסון. הבית המטופח, יבול השדה הרב, החיות המסודרות הכול היה בזכות עבודתם המשותפת.
בני הזוג ניחנו בבן אחד בלבד יגאל, גאוותם ושמחתם. כבר מגיל צעיר ידע לעבוד, ולא נזקק לעידוד מיוחד כדי לעזור. כשהאם שבה מהלול תשושה, יגאל כבר הספיק להביא עצים, למלא מים, להדליק תנור ולדאוג לחיות.
פטר, כשהיה חוזר מהעבודה, שטף את פניו ויצא למרפסת לעשן, בזמן שאשתו הכינה ארוחת ערב. בלילות כולם התאספו סביב שולחן המשפחה, שיתפו חוויות וסיפרו חדשות. הייתה להם משפחה שמחה.
הזמן המשיך לחלוף, ואיתו נותרו רק זיכרונות. יגאל גדל ועזב את הבית, עבר לתל אביב, למד באוניברסיטה, ונשא אישה תל-אביבית בשם גילת. הזוג השתקע בעיר הגדולה. בהתחלה יגאל היה מבקר בחופשות, אך עם הזמן גילת שכנעה אותו לצאת לנופש בחו”ל, וזה הפך להרגל. פטר בן-אריה כעס, מתקשה להבין את בחירתו של בנו.
איפה נשחק יגאל שלנו כל כך? כנראה שגילת מסובבת לו את הראש. בשביל מה כל הנסיעות האלה?
האב דאג, והאם התגעגעה. אך מה שנותר להם? להמשיך לחיות ולקוות לבשורה מבנם. יום אחד, פטר חלה. חדל לאכול, נחלש במהירות. הרופאים קבעו טיפול תרופתי, אבל בסוף שלחו אותו הביתה לבלות את ימיו האחרונים. באביב, כשהטבע התעורר והציפורים שרו, פטר הלך לעולמו.
יגאל הגיע להלוויה, בכה בכאב, והצטער שלא הספיק לראות את אביו לפני מותו. שבוע בילה בבית, אחר כך שב לעיר. בעשור שעבר כתב לאימו שלוש פעמים בלבד. אלה נותרה לבד. את הפרה והכבשים מכרה לשכנים.
למה לה חיות עכשיו? הפרה עמדה זמן רב ליד החצר, מקשיבה לבכי המרה של בעלת הבית. אלה הייתה נסגרת בחדר הפנימי, סוגרת אוזניים ובוכה.
המשק הידרדר ללא ידיים גבריות. פעם נזל הגג, פעם נשברו קרשים ישנים, פעם המרתף התמלא מים… סבתא אלה ניסתה להתמודד ככל שיכלה, חסכה מהפנסיה למתקנים, ולעתים עשתה בעצמה גדלה במושב, הכירה את כל העבודה.
כך היא חיה, בקושי מסיימת את החודש, עד שפקדה אותה צרה נוספת. ראייתה התדרדרה במהירות, למרות שלא סבלה מכך בעבר. הלכה אל המכולת בקושי רב, לא הצליחה לקרוא את המחירים. אחרי כמה חודשים כמעט שלא ראתה את השלט.
האחות הקהילתית באה אליה, בדקה והפצירה בה להיבדק בבית חולים.
אלה בת-ציון, את רוצה להתעוור? יעשו לך ניתוח, תוחזר הראייה!
אלה פחדה מהניתוח וסירבה לנסוע. תוך שנה כמעט איבדה את הראייה לחלוטין. אך היא לא דאגה יותר מדי.
למה לי את האור הזה? טלוויזיה אני לא רואה, רק מקשיבה. הקריין מקריא חדשות מספיק לי. בבית אני פועלת לפי הזיכרון.
אך מדי פעם דאגה. יותר אנשים לא ישרים במושב, פורצים מגיעים ומתרוקנים בתים נטושים. סבתא אלה חששה אין לה כלב שיגן עליה, ינבח וירתיע פורצים.
היא פנתה ליצחק הצייד:
אתה יודע אם למשגיח יש גורים? אפילו הקטן ביותר. אני אגדל אותו…
יצחק, הצייד המקומי, הביט בסקרנות:
סבתא אלה, למה לך גורים של כלבי ציד? הם בשביל היער. אני יכול להביא לך רועה גרמני משובח מהעיר.
כנראה כלב כזה יקר מאוד…
לא יותר מכסף, סבתא.
אז תביא.
אלה ספרה את החסכונות והחליטה שיש לה מספיק לכלב טוב. אך יצחק, איש לא יציב, דחה והבטיח שוב ושוב. אלה כעסה על הבטחות שווא, אבל ליבה ריחם עליו. היה בודד ללא משפחה, בלי ילדים. חברתו היחידה הבקבוק.
יצחק, בן גילה של יגאל, לא עזב את המושב. העיר הייתה צפופה מדי לו. תשוקתו הגדולה הייתה הציד. היה נעלם ביערות לכמה ימים.
כשנגמר הציד, עבד בעבודות מזדמנות: חפר גינות, תיקונים ותחזוקה של ציוד. את הכסף שקיבל מהזקנות היה מיד מבזבז על שתייה.
אחרי שתייה מופרזת היה הולך אל היער נפוח, חולה, מלא אשמה. כעבור כמה ימים חזר עם שלל: פטריות, פירות, דגים ואצטרובלים. הכל מכר בזול, וכסף הלך. גם לסבתא אלה עזר בניהול הבית בתמורה לתשלום. וכשקרסה הגדר, שוב פנתה אליו.
כנראה עם הכלב אצטרך להמתין, נאנחה אלה בת-ציון. אני חייבת לשלם ליצחק על הגדר, ואין הרבה כסף.
יצחק הגיע לא בידיים ריקות. בתיקו, לצד כלים, משהו זז. מחייך, קרא לסבתא אלה:
תראי מה הבאתי לך. פתח את התיק.
הזקנה התקרבה ומיששה ראש קטן, רך ופרוותי.
יצחק, באמת הבאת לי גור? הופתעה.
הכי טוב שיש. רועה גרמני טהור, סבתא.
הגור צרח, משתדל לצאת מהתיק. אלה בת-ציון דאגה:
אין לי מספיק כסף! רק בשביל הגדר!
אני לא אקח אותו בחזרה, סבתא! התעקש יצחק. את יודעת כמה אלפים שמתי על הכלב הזה?
מה לעשות? נאלצה לרוץ אל המכולת, שם המוכרת נתנה לה חמש בקבוקי ערק בהקפה, ורשמה את שמה בפנקס החובות.
בערב יצחק סיים את הגדר. סבתא אלה הגישה לו ארוחה חמה וכוסית. שיכור משמחה, השתחצן וסיפר לסבתא איך יש לטפל בגור הרועה שבפינת התנור.
צריך להאכיל אותו פעמיים ביום. ותקני לו שרשרת חזקה יגדל להיות חסון וחזק. אני מכיר כלבים.
כך הגיע אל בית אלה דייר חדש זאביק. הסבתא התאהבה בגור, והוא החזיר לה נאמנות. בכל פעם שיצאה לדאוג לו, זאביק קפץ בבדיחות, מלקק את פניה. רק דבר אחד הטריד הוא גדל עד לגובה עגל, אבל לא למד לנבוח. אלה בת-ציון התאכזבה.
אוי, יצחק! איזה רמאי! מכרת לי כלב לא יוצלח!
אבל אי אפשר לגרש יצור כה טוב. כנראה אין צורך בנביחות. הכלבים של השכנים פחדו לגשת לזאביק, שבשלושה חודשים גדל כמעט לגובה בעלת הבית.
פעם הגיע מתן, צייד מקומי, למושב לקנות מצרכים ומלח לקראת עונת הציד בחורף. עבר ליד ביתה של אלה בת-ציון וקפא כשראה את זאביק.
סבתא אלה! צעק מתן. מי שאפש לך לגדל זאב במושב?
אלה הנסערת צירפה ידיים לחזה.
אלוהים אדירים! איזו טיפשה אני! יצחק הרמאי רימה אותי! אמר שזה רועה גרמני טהור…
מתן שוחח איתה ברצינות:
סבתא, צריך להחזירו ליער. אחרת תהיה סכנה.
עיניה של אלה התמלאו דמעות. איך יכולה להיפרד מזאביק! חיה טובה ולבבית, גם אם זאב. לאחרונה נהיה חסר מנוחה, משך בשרשרת, רצה לברוח. האנשים במושב התבוננו עליו בפחד. אין ברירה.
מתן לקח את הזאב ליער. זאביק נופף בזנב ונעלם בין העצים. אף אחד לא ראה אותו שוב.
אלה התגעגעה לבן-טיפוחיה וקיללה את יצחק. וגם הוא הצטער כוונותיו היו טובות. פעם, כשהלך ביער, גילה עקבות דב. בצד שמע יללה. כבר רצה להתרחק, כי איפה דובים יש גם דובה. אבל הצליל היה שונה.
פיצל ענפים וראה מאורה. לצידה שכבה זאבה מתה, סביב גוריה שנטרפו כנראה דב הרג את האם והגורים, ונותר גור אחד חי, מתחבא במאורה.
יצחק ריחם עליו. לקח אותו עמו, אחר כך החליט להעניקו לסבתא אלה, שתחנך אותו. קיווה שכשהזאב יגדל, יברח ליער, ואז יביא לסבתא כלב אמיתי. אך מתן קלקל את התכנית.
יצחק טייל סביב ביתה, מתלבט אם להתנצל. החורף השתולל בחוץ. אלה הבעירה תנור כדי לא לקפוא בלילה.
פתאום דפיקה בדלת. אלה מיהרה לפתוח. בפתח עמד גבר.
ערב טוב, סבתא. אפשר ללון כאן? הלכתי לכפר הסמוך, וטעיתי בדרך.
איך קוראים לך, חביבי? אני ראייתי חלשה.
ברוך.
אלה החשדנית קימטה גבותיה.
אני לא מכירה ברוך במושב שלנו…
אני חדש כאן, סבתא. השנה קניתי בית. רציתי לבדוק, אבל האוטו שקע. הלכתי ברגל, וסופה חזקה!
אז רכשת את ביתו של דניאל המנוח?
הגבר הנהן.
בדיוק.
אלה הכניסה אותו לבית, בישלה מים לתה. היא לא שמה לב איך עיניו סורקות את הארון בו מגזיקים התושבים כסף ותכשיטים.
כשהייתה עסוקה ליד התנור, החל לחטט בארון. אלה שמעה חריקת דלת.
מה אתה עושה שם, ברוך?
הייתה רפורמה בכסף! אני רק עוזר להיפטר מהשטרות הישנים.
אלה כעסה.
שקרן. לא הייתה שום רפורמה! מי אתה בכלל?!
הגבר שלף סכין, ממנה אותה.
שקט, סבתא. תוציאי כסף, תכשיטים, אוכל!
אלה התמלאה פחד. לפניה פושע נמלט. גורלה היה נראה אבוד…
ופתאום הדלת נפרצה, לתוך החדר זינק זאב ענק וקפץ על המנוול. הגנב צעק, והצעיף העבה מנע פצע קשה. הוא שלף סכין, פצע את הזאב בכתף. זאביק קפץ הצדה, והפושע נמלט.
בדיוק אז הגיע יצחק כדי להתנצל. מחוץ לבית ראה את הגנב הרץ ומקלל. רץ אל אלה, ראה את זאביק מדמם על הרצפה. הבין ודהר אל השוטר המקומי.
הפושע נתפס. נשפט לשנים נוספות.
זאביק הפך גיבור היישוב. אנשים הביאו לו אוכל, ברכו אותו. הזאב לא נכבל עוד, היה חופשי. תמיד חזר אל אלה, מצטרף ליצחק מטיולי הציד.
פעם אחד ראו רכב שחור ליד הבית. במרפסת, גבר חוטב עצים היה זה בנה, יגאל. כשראה את חברו, פתח זרועות.
בערב ישבו כולם יחד, ואלה נצצה מרוב אושר. יגאל שכנע אותה לנסוע לעיר לניתוח, להחזיר את ראייתה.
אם צריך אז צריך… נאנחה. בקיץ הנכד יגיע, רוצה לראות אותו. יצחק, תשמור על הבית ועל זאביק, בסדר?
יצחק הנהן. זאביק השתרע ליד התנור, מניח ראשו בשביעות רצון על כפותיו. מקומו כאן, ליד הידידים.
למידע נוסף וסיפורים עקבו אחר הדף, שתפו בתגובות ובעצם הלב שלכם!
