סבא, תראה! – לילה מצמידה את האף לחלון – כלבלב! מאחורי השער התרוצץ כלב רחוב שחור, מלוכלך, עם צלעות בולטות. – שוב הכלבה הזאת, – רטן פבלו יצחקוביץ’, תוך כדי שהוא נועל מגפיים. – שלושה ימים כבר מסתובבת כאן. עופי מכאן! הוא הניף מקל. הכלבה קפצה צעד אחורה, אבל לא ברחה. התיישבה כחמישה מטרים מהשער, והמשיכה להסתכל. פשוט להסתכל. – סבא, אל תרדוף אחריה! – לילה תפסה אותו בשרוול – היא בטח רעבה וקפואה! – לי יש מספיק דאגות! – נופף בידו הזקן – עוד יתפוס לנו פרעושים, תביא מחלות. עוף מכאן! הכלבה קיפלה זנב והתרחקה. אבל כשפבלו יצחקוביץ’ סגר את הדלת אחריו – היא חזרה… …כבר חצי שנה שלילה גרה אצל סבא, מאז שהוריה נהרגו בתאונת דרכים. פבלו יצחקוביץ’ לקח את הנכדה אל ביתו, למרות שמעולם לא הסתדר במיוחד עם ילדים. אהב את השקט שלו, את הסדר הקטן שהיה רגיל אליו. ועכשיו – ילדה קטנה, שבוכה בלילות, ושואלת שוב ושוב: “סבא, מתי אמא ואבא יחזרו?” איך מסבירים שלעולם לא? הזקן רק מלמל משהו והסיט את המבט. היה להם קשה לשניהם – גם לו, גם לה. אבל לא הייתה ברירה. אחרי ארוחת הצהריים, כשסבא נרדם מול הטלוויזיה, לילה התגנבה בשקט לחצר. ביד – קערית עם שאריות מרק. – בואי לפה, ג’וז’ה – לחשה הילדה – כך קראתי לך. שם יפה, נכון? הכלבה התקרבה בזהירות. ליקקה את הקערה עד תום, ואז נשכבה, הניחה את ראשה על הכפות, והביטה – מלאת תודה, נאמנות. – את ילדה טובה, – הילדה ליטפה אותה – ממש ממש טובה. מאותו יום ג’וז’ה לא עזבה את שער הבית. שמרה על המדרכה, ליוותה את לילה לבית הספר, חיכתה לה. וכשפבלו יצחקוביץ’ יצא לרחוב – הרעים קולו בכל השכונה: – שוב את! כמה אפשר?! אבל ג’וז’ה כבר ידעה: האדם הזה נובח, אבל לא נושך. יום אחד, השכן שמעון מנחם, שהסתובב ליד הגדר, אמר: – חבל שאתה מגרש אותה, פבלו. – מה פתאום! מי צריך כלבה? – אולי – אמר שמעון – אלוהים שלח אותה לכאן במיוחד בשבילך? פבלו יצחקוביץ’ רק נחר באף… עברו ימים. ג’וז’ה המשיכה לחכות בחוץ – בגשם, ברוח, בשלג. לילה המשיכה להאכיל אותה בסתר, וסבא – כאילו לא שם לב. – סבא, אפשר להכניס את ג’וז’ה למבואה? יהיה לה חם יותר שם. – לא ולא! – הוא דפק באגרוף על השולחן – אין חיות בבית! – אבל היא… – בלי “אבל”! נמאס לי מהשטויות שלך! לילה נעלבה ושתקה. באותו לילה, פבלו יצחקוביץ’ התקשה להירדם. בבוקר הציץ מהחלון: ג’וז’ה שוכבת מכורבלת בשלג. “עוד רגע תמסור את נשמתה,” חשב. ורע היה לו בלב. בשבת לילה הלכה לבריכה – להחליק על הקרח. ג’וז’ה ליוותה אותה, חיכתה על שפת הבריכה. — תראה איך אני מחליקה! – קראה לילה, והחליקה למרכז הבריכה. הקרח נחרק. ואז נשבר. לילה צנחה למים הקרים. בידיים ניסתה להיאחז, צעקה, אבל הכול נבלע ברעש. ג’וז’ה עמדה רגע קפואה. ואז רצה ישר הביתה. פבלו יצחקוביץ’ חטב עצים. שומע – נביחה פראית. מתברר – הכלבה התרוצצה בחצר, יבבה, תפסה אותו במכנסיים, גררה לשער. – מה קרה לך, השתגעת? – לא הבין הזקן. אבל ג’וז’ה לא ויתרה. יללה, התרוצצה, משכה מעיל, בעיניה – דאגה גדולה… ופתאום, פבלו הבין – “לילה!” – צרח, ורץ עם הכלבה אל הבריכה. ג’וז’ה הובילה אותו – צופה לאחור לשנייה, ואז רצה קדימה. הוא ראה כתם כהה, שמע התזות. – תחזיקי חזק! – נופף במקל ארוך – תחזיקי, נכדתי! הוא זחל על הקרח, החזיק בג’קט, משך אל החוף. כל אותה עת, ג’וז’ה נבחה לצידו, עודדה. כשהוציא אותה, לילה הייתה כחולה כולה. פבלו יצחקוביץ’ שפשף אותה בשלג, נשף בפניה, התפלל לכל הקדושים. – סבא, – לחשה לבסוף – ג’וז’ה… איפה ג’וז’ה? הכלבה ישבה לידם, רועדת מקור ומהלם. – היא פה, – אמר הסבא בקול חנוק. – פה. מאותו יום משהו השתנה. פבלו כבר לא צעק על הכלבה. אבל לתוך הבית – לא הרשה לה להיכנס. – סבא, למה? – לילה לא ויתרה – היא הצילה אותי! – הצילה, הצילה. אבל מקום אצלנו – אין. – למה? – ככה זה! – סיכם הזקן. הוא כעס על עצמו. למה? לא ידע. “סדר זה סדר,” שכנע את עצמו. אבל הלב התקשה, כל פעם שראה את עיני הכלבה. שמעון בא לתה, ישבו ונשנשו עוגיות. – שמעתי מה היה – פתח בזהירות שמעון. – שמעתי, – רטן פבלו יצחקוביץ’. – כלבה טובה. חכמה. – קורה. – צריך לשמור על כזו. פבלו משך בכתפיים: – שומרים. לא רודפים יותר. – לא רודף, אבל איפה היא ישנה בקור הזה? – רחוב – איפה? כלבה, לא? שמעון הניע בראש. – מוזר אתה, פבלו. חיי נכדה הצילה – ואתה… כפוי טובה זה נקרא. – לא חייב לה כלום! – התפרץ פבלו – מאכילים, לא מרביצים – די! – אבל מה עם הלב? – אנשים צריך לאהוב, לא כלבלבים! שמעון השתתק. הביט בו בעצב. פברואר היה אכזרי. סופות ושלגים, כאילו החורף רצה להראות מי הבוס. פבלו בקושי הספיק לפנות נתיבים – בלילה שוב התכסו. וג’וז’ה – ליד השער. רזה, שיער סתור, עיניים כבויות. לא עזבה. – סבא, – לילה מושכת בשרוול – היא בקושי חיה. – היא בחרה – לא הכרחנו. – אבל היא… – די! – הרעים הזקן – כמה אפשר על כלבה? לילה נעלבה, שתקה. בערב, כשסבא קרא עיתון, אמרה בשקט: – היום לא ראיתי את ג’וז’ה. – אז מה? – לא הרים עיניים. – כל היום לא נראתה. אולי חלתה? – אולי הלכה סוף סוף. דרך צלחה. – סבא! איך אתה יכול לדבר ככה? – איך שצריך! – הניח העיתון – היא לא שלנו. את מבינה? זרה! לא חייבים לה כלום! – חייבים, – אמרה לילה חרישית. – היא הצילה אותי. ואנחנו אפילו מקום חם לא נתנו. – אין מקום! – דפק באגרוף – זה לא גן חיות! לילה בכתה וברחה לחדרה. הסבא נשאר לבדו, עם עיתון שלא נקרא. בלילה פרצה סופה נוראה. קירות רעדו, הרוח יללה, השלג היכה על השמשות. פבלו התהפך במיטה, לא נרדם. “כלבלבית של מזג אוויר,” חשב. ואז כעס על עצמו: “מה זה ענייני בכלל?” אבל ידע – זה כן ענייו. על הבוקר נרגע הכול. פבלו קם, הכין תה, הביט החוצה. החצר מכוסה עד החלון. שביל איננו. ובשער… משהו כהה בערימת השלג. “בטח אשפה,” חשב, ולבבו צנח. שם מעיל, גרב מגפיים. הלך בשלג עד הברכיים. התקרב לשער – ואז עמד. בשלג שכבה ג’וז’ה. לא זזה. כמעט קבורה לגמרי – רק אוזניים וקצה זנב מבצבצים. “זהו זה, נגמר לה,” חשב. ופתאום הרגיש – משהו בו נשבר. הסיר את השלג. הכלבה כמעט לא נושמת. לא פקחה עיניים. – אה, את… טיפשה. למה לא הלכת? ג’וז’ה הרגישה בקולו, ניסתה להרים ראש – לא יכלה. פבלו עמד, הביט. “אז שיהיה,” חשב, והרימו אותה בזרועותיו. הייתה קלה – רק עצמות ופרווה. אבל פשרה, חיה. – תחזיקי מעמד, – מלמל, נכנס לבית – תחזיקי מעמד. הניח אותה סמוך לתנור, על שמיכה ישנה. – סבא? – לילה בדלת – מה קרה? – זה… היא קפאה שם. שתחזור לעצמה. לילה קפצה אל הכלבה: – היא חיה? סבא, היא חיה? – בטח. תביאי לה חלב חם. – מיד! – רצה למטבח. הסבא ליטף בשקט את ראשה, וחושב: “איזה מין בן-אדם אני? כמעט גמרתי אותה. והיא – לא ויתרה. האמינה, כלבה!” ג’וז’ה פקחה עיניים. הביטה עליו – מלאת תודה. ופבלו נחנק בגרונו. – החלב מוכן! – הניחה לילה קערה ליד הכלבה. ג’וז’ה ליקקה לאט, עוד שלוק, עוד שלוק. סבא והנכדה הביטו – שמחים, כאילו נס התרחש. בערב כבר התרוממה. בלילה – עשתה צעדים ראשונים. וסבא כל הזמן מלמל: – זה זמני! ברגע שהיא תתחזק – החוצה! אבל לילה ראתה איך סבא נותן לה את נתחי הבשר הכי טובים, מכסה בשמיכה, מלטף בלהט. “לא יגרש אותה,” ידעה. “לעולם לא.” בבוקר קם סבא, ראה אותה שוכבת ליד התנור. הסתכלה עליו, לומדת אותו. – נו, חזרת אל עצמך? – מלמל, לובש מכנסיים. הכלבה חבטה בזנב. בזהירות. אחרי הארוחה, לבש סבא מעיל, יצא לחצר. סקר את הכלוב הישן בצד. שנים לא גר שם איש. – לילה! – קרא – בואי לכאן רגע! הילדה רצה. ג’וז’ה אחריה, צמודה אליה. – תראי – מצב מביך – הגג חור, הדפנות מתפרקות. כדאי לתקן. – למה, סבא? – מה למה? – רטן – מבנה עומד סתם, זה לא כמו שצריך. הביא קרשים, מסמרים, פטיש. תיקן בגג, רטן – מסמרים לא מתאימים, קרשים קצרים מדי. ג’וז’ה ישבה, צופה. הבינה – זה בשבילה. עד הצהריים, הכלוב עם גג חדש, שמיכה בפנים, קערות אוכל ומים. – הנה, – ניגב זיעה – מוכן. – סבא, – לילה לחשה – זה בשביל ג’וז’ה? – ולמי עוד? – נהם – בבית אי-אפשר, אבל בחוץ – מגיע לה משהו כמו שצריך. לילה חיבקה אותו: – תודה, סבא! תודה! – יאללה, יאללה, – הניף יד – זה זמני! עד שנמצא לה משפחה אמיתית. אבל ידע בליבו – לא יחפש אף אחד. וגם ג’וז’ה – שייכת אליהם. אז בא שמעון, הסתכל על הכלוב, על הכלבה, על לילה המאושרת. חייך: – אמרתי לך, פבלו – לא סתם אלוהים שלח אותה. – עזוב אותי, – נהם פבלו – פשוט ריחמתי עליה. לא ביג דיל. – ברור שריחמת. יש לך לב טוב – רק החבאת אותו עמוק. פבלו רצה להתווכח – ושתק. הביט בג’וז’ה מסדרת לעצמה מקום, בלילה מלטפת. והבין – עכשיו הם משפחה. לא שלמה, אולי מוזרה, אבל משפחה. – בסדר, ג’וז’ה, – לחש – זה גם הבית שלך. הכלבה הביטה בו זמן רב, נשכבה ליד הכלוב – לראות את דלתות הבית. הבית של האנשים שלה.

סבא, תראה! נעם הצמידה את אפה לחלון. כלבה!

מאחורי הגדר התרוצצה כלבת רחוב. שחורה, מלוכלכת, צלעותיה בולטות.

שוב הכלבה הזאת, רטן דב שמעוני, תוך כדי שהוא נועל את נעליו. שלושה ימים מסתובבת פה. יאללה, לכי מפה!

הוא הניף מקל. הכלבה קפצה לאחור, אך לא ברחה. התיישבה במרחק כחמישה מטרים והביטה. פשוט הביטה.

סבא, אל תרדוף אותה! נעם תפסה בשרוולו היא בטח רעבה וקפאה מקור!

יש לי מספיק דאגות משלי! נופף דב בידו. תביא רק פרעושים ומחלות. לכי לך מכאן!

הכלבה קיפלה את זנבה והתרחקה. אבל ברגע שדב שב פנימה, חזרה בשקט…

נעם גרה עם סבא כבר חצי שנה, מאז שהוריה נהרגו בתאונה. דב שמעוני אסף אותה לביתו, למרות שמעולם לא הסתדר עם ילדים. התרגל לשקט, לשגרה שלו.

ועכשיו ילדה שמזילה דמעות בלילות ושואלת שוב ושוב: סבא, מתי אבא ואמא יחזרו?

איך מסבירים שלעולם לא? דב רק נהם בשקט והפנה מבטו. היה קשה לשניהם לו ולה. אבל לא הייתה ברירה.

אחרי הצהריים, בזמן שסבא נמנם מול הטלוויזיה, נעם חמקה לחצר. בידה קערה עם שאריות מרק.

בואי הנה, שושנה לחשה הילדה. זה השם שנתתי לך. יפה, נכון?

הכלבה התקרבה בזהירות. ליקקה את הקערה עד תום, ואז נשכבה, ראשה בין כפותיה, והסתכלה במבט מלא תודה ונאמנות.

את טובה, ליטפה אותה נעם. מאוד טובה.

מאותו יום שושנה לא עזבה את פתח הבית. שמרה ליד השער, ליוותה את נעם לבית הספר, וחיכתה לה בחזרה. כשדב יצא מהבית נשמעה קריאתו בכל השכונה:

את עוד פה? כמה זמן כבר?!

אבל שושנה כבר הבינה: הוא אולי נובח, אך לא נושך.

השכן, רמי כהן, צפה בדבר, וכעבור זמן אמר:

דובי, חבל שאתה מגרש אותה.

למה? צריך לי כלבה כמו כאב ראש!

אולי, אמר רמי, יש לזה סיבה משמים?

דב רק נחר בחוסר סבלנות…

שבוע חלף. שושנה שכבה בשער, בכל מזג אוויר, בכל קור.

נעם המשיכה להגניב לה אוכל, ודב עשה עצמו כאילו אינו שם לב.

סבא, אפשר להכניס את שושנה למבואה? ביקשה נעם בסעודת הערב. שם יותר חמים.

לא ולא! הטיח באגרופו בשולחן הקשיש. אין חיות בבית!

אבל היא…

בלי אבל! די עם הקיטורים שלך!

נעם התנפחה ושתקה. בלילה, דב התקשה להירדם. בבוקר הציץ מהחלון.

שושנה שכבה מקופלת על האדמה הקרה. “עוד רגע תיפטר לעולמה”, חשב דב, ופתאום העיק לו על הלב.

בשבת נעם הלכה אל הבריכה הקטנה שבפארק להחליק על גלגיליות. שושנה ליוותה אותה כתמיד. נעם צחקה, הסתובבה, ושושנה ישבה על הספסל וצפתה.

תראי איך אני יודעת! קראה נעם ודילגה אל מרכז הבריכה.

המים רטטו, נשמע פיצוח. נעם נפלה המשוקת.

המים היו קרים וחודשים. הילדה ניסתה לצוף, לצעוק, אבל הקול נבלע בהשתנקות.

שושנה קפאה לשנייה. ואז פרצה בריצה לבית.

דב חתך עצים בחצר. שמע נביחות פראיות, קורעות. הסתובב הכלבה רצה סביבו, ייללה, תפסה בשרוול, גררה לעבר השער.

השתגעת? לא הבין.

שושנה לא הפסיקה. ייללה, תפסה שוב בבגדיו. במבטה חרדה כה עמוקה, ודב הבין פתאום.

נעמי! זעק, ורץ אחר שושנה.

היא רצה קדימה, מסתובבת לראות אם דב מדביק, ואז שוב רצה, אל הבריכה.

דב ראה כתם כהה בבריכה. שמע קולות חנוקים.

החזיקי מעמד! קרא, שלף מקל ארוך. החזיקי מעמד, מתוקה!

הוא זחל על הקרח, שלף את נעם בידה, משך לחוף. שושנה התרוצצה, נבחה, עודדה.

כאשר הוציא אותה, הייתה נעם כולה כחולה. דב שפשף אותה בשלג, נשף בפניה, התפלל.

סבא, לחשה נעם לבסוף. איפה שושנה?

הכלבה ישבה לידם, רועדת מקור או מהפחד.

היא פה, לחש דב. פה.

מאותו רגע משהו השתנה. דב חדל לצעוק על הכלבה. אבל לתוך הבית עדיין לא אפשר.

סבא, למה? לא ויתרה נעם. היא הרי הצילה אותי!

הצילה, הצילה. אבל לא חסר לנו מקום.

למה?

כך זה אצלנו! התפרץ.

הוא כעס על עצמו. למה? לא ידע. הכול לפי הכללים. אבל בלב הרגיש כמו דקירות.

רמי כהן בא לשתות תה. ישבו במטבח, לעסו עוגיות.

שמעתי מה היה, פתח רמי בעדינות.

שמעת רטן דב.

כלבה נהדרת. חכמה.

קורה…

כזאת צריך להוקיר.

דב משך בכתפיו:

מוקירים. לא מגרשים.

לא מגרש עכשיו. אבל איפה היא ישנה בקור?

בחוץ. היא כלבה, לא?

רמי נד בראשו:

אתה מוזר, דובי. חייך הרי הצילה הילדה, ואתה… זה נקרא כפיות טובה.

לא חייב לה כלום! התפרץ דב. נותנים לה אוכל, לא מרביצים מספיק!

חייב או לא ומה עם חמלה?

חמלה? בני אדם צריך לאהוב, לא כלבות פרווה!

רמי שתק. הבין שאין טעם להתווכח. אך הביט בו במבט כואב.

פברואר היה קשה. סערה אחר סערה, חורף זועף מתעתע.

דב רק הספיק לפנות שבילים, ובבוקר כיסה השלג שוב הכל לגובה הברכיים.

שושנה שכבה ליד השער. רזתה ממש, פרוותה סתורה, עיניה כמעט כבויות. אך לא ברחה. שמרה.

סבא, נעם תפסה בשרוול, תראה אותה. היא כמעט לא נושמת.

זו בחירתה, נופף דב בידו. לא אני גירשתי אותה.

אבל היא…

די! נהם. כמה אפשר? נמאס כבר מהכלבה שלך!

נעם נעלבה ושתקה. בערב, בעת שדב קרא עיתון, אמרה בשקט:

היום לא ראיתי את שושנה.

אז? רטן בלי להרים ראש.

כל היום לא ראיתי. אולי חולה?

אולי סוף סוף הלכה. שתרחק.

סבא! איך אתה יכול לדבר כך?

איך צריך? הניח העיתון, הביט בנכדה. היא לא שלנו! לא חייבים לה דבר!

חייבים, אמרה נעם בשקט. היא הצילה אותי. ולה אפילו פינה חמה לא נתנו.

אין מקום! הטיח באגרוף. לא חי בגן חיות!

נעם התייפחה וברחה לחדרה. דב נותר יושב. משום מה, לא הצליח להמשיך לקרוא.

בלילה התחוללה סערה עזה, הבית רעד. רוח ייללה בארובה, השלג נהם בחלונות. דב התהפך במיטה, לא הצליח להירדם.

מזג כלבים, חשב. ומיד גער בעצמו: אז מה לי? מה זה משנה? אבל ידע שזה כן משנה.

בבוקר נרגע הרוח. דב קם, הכין תה, הציץ החוצה. החצר קבורה בשלג עד החלונות. ספסל מציץ בגבו, ובשער…

משהו כהה בצבץ בשלג. בטח איזה שקית נתקעה, חשב. אבל ליבו החמיץ.

עטה מעיל, נעל מגפיים, פתח את הדלת. השלג היה עמוק, עכור צעד ברגליו עד השער, עצר מופתע.

בתוך השלג שכבה שושנה. כמעט קבורה לגמרי. רק אוזניים וקצה זנב מציצים.

זהו, גמרה את החיים, עבר בראשו של דב. ופתאום חש כאילו משהו נשבר בו בפנים.

הסיט את השלג בעדינות. הכלבה חיה, אך בקושי נשימתה חלשה, צלולה. עיניה עצומות.

אוי, לחש, טיפשה. למה לא עזבת?

שושנה רעדה קלות בקולו. ניסתה להרים את ראשה לא הצליחה.

דב עמד והסתכל. שיהיה, מלמל, והרימוה בזהירות.

היא הייתה קלה רק עצמות ופרווה. אבל חמה. חיה.

תחזיקי מעמד, מלמל, חזר הביתה. אל תישברי, קטנה.

הכניס אותה למבואה, ואז למטבח. הניח אותה על שמיכה ישנה ליד התנור.

סבא? הופיעה נעם בפתח, בפיגמה. מה קרה?

היא כמעט קפאה מלמל דב. רציתי שתחזור לה מעט חום.

נעם זינקה אל שושנה:

היא חיה? סבא, היא נשארת?

חיה, חיה. תמזג לה חלב חמים.

מיד! רצה אל המטבח.

ודב כרע לידה, ליטף את ראשה. חשב: מה נהיה ממני? כמעט גרמתי לה למות. והיא בכל זאת לא הלכה. האמינה…

שושנה פתחה לאיטה עיניים. הביטה בו תודה. ודב חש צווארו מתכווץ.

החלב מוכן! הביאה נעם קערה.

שושנה בקושי הרימה ראשה, ליקקה מעט. אחר כך עוד קצת. סבא ונכדתו ישבו לידה, צפו בה שותה, ושמחו כמו נס קטן.

עד הצהריים כבר ישבה. עד הערב התהלכה ברחבי המטבח עם רגליים רועדות. ודב, כל הזמן, מלמל:

זה זמני, ברור? רק עד שתתחזק!

אבל נעם רק חייכה. ראתה איך סבא גונב לשושנה חתיכת בשר לאורך הארוחה. איך מכסה אותה בשמיכה נוספת. איך לוחש לה בליטוף חומל וחושב שאף אחד לא רואה.

הוא לא יגרש אותה לא עוד, ידעה הילדה.

בבוקר דב התעורר מוקדם. שושנה שכבה על השטיח ליד התנור, מביטה בו.

חזר לך הכוח, אה? גיחך דב ומשך מכנסיים. יפה מאוד.

שושנה נענעה בזנבה. בזהירות, כאילו שואלת לא מגרשים, נכון?

אחרי ארוחת בוקר לבש דב עדיים ויצא לחצר. חלף לאורך הגדר, הביט בכלביה הישנה ליד המחסן. מזמן לא גר שם שום כלב עשור לפחות.

נעמי! קרה אל הבית. בואי רגע!

נעם יצאה בריצה, אחריה שושנה. עכשיו הכלבה לא הייתה מסתתרת הלכה צמוד אל נעם, אך לעבר דב הביטה ללא חשש.

תראי, דב הצביע. תקרה פרוצה, קירות רטובים. הגיע הזמן לחדש.

למה, סבא? תהתה.

מה זאת אומרת? רטן. למה להשאיר מקום בלי שימוש? לא בסדר.

הוציא מהמחסן לוחות, פטיש, מסמרים. תיקן את הגג, רטן על כל מסמר עקום וכל לוח קצר.

שושנה ישבה וצפתה. ילדה חכמה הבינה בשביל מי הטרחה.

עד הצהריים הבקתה ניצנצה בגג חדש. דב הביא שמיכה עבה, פרש בפנים. העמיד קערות לאוכל ומים.

הנה, ניגב זיעה ממצחו, מוכן.

סבא שאלה נעם בהתרגשות לשושנה?

למי עוד? מלמל דב. בפנים אין מקום, אבל בחוץ צריך להיות בנוחות כלומר, כלבית.

נעם רצה אליו, חיבקה אותו:

תודה, סבא! תודה!

די, די, הדף אותה בעדינות. ושתדעי זה זמני! עד שנמצא לה משפחה.

אבל ידע שלא יחפש אף אחד. וששושנה לא צריכה אף אחד, רק אותם.

בדיוק אז הופיע רמי השכן. הביט בכלביה, בכלבה, בפניה הזורחות של נעם. חייך חיוך גדול:

אמרתי לך, דובי, לא סתם משמים הכל בא.

עזוב אותך מהשמיים, נחר דב. התרגשתי, זה הכול.

בטח שהתרגשת, הנהן רמי. הלב שלך טוב, רק החבאת אותו עמוק.

דב רצה להתווכח, אך השתתק. הסתכל איך שושנה מרחרחת את מושבה החדש, איך נעם מושיטה ראשה לליטוף. והבין עכשיו הם משפחה. לא שלמה, אולי מוזרה, אבל משפחה.

טוב, שושנה אמר בשקט. הבית הזה גם שלך.

שושנה הביטה בו בעיון ממושך, ואחר כך נשכבה בשלווה ליד הכניסה שרואה תמיד את הבית ואת אהוביה.

כי חמלה אינה חולשה, אלא גשר שמחבר לבבות זרים למשפחה אחת.